סוגיא אהובה
"מקווה שנמדד ונמצא חסר"
הרב צבי הירש ויינריב | ז' אדר 17.2
רב, פסיכולוג מוסמך, עורך התרגום באנגלית של התלמוד המבואר ומוביל את הOrthodox Union  בעשור האחרון.
הדיון סביב היחס לזמן שקדם לרגע גילוי הפסול.
תקציר הסוגיא
במשנה בתחילת מסכת נידה מובאת מחלוקת לגבי הסטטוס של אישה שבנקודת זמן כל שהיא מוצאת שהיא נטמאה. כל אישה שיצאה ממנה אפילו טיפת דם אחת, נטמאת בטומאת נידה. מהרגע שהאישה נטמאת אסור לה לקיים יחסי אישות עם בעלה, וכל הכלים, הבגדים והמאכלים שהיא נוגעת בהם נעשים טמאים. לכן אין לאכול קודשים (קורבנות וכדומה) או תרומה (חלק מהתבואה או הפירות שמפרישים לכהן) בכלים בהם נגעה הנידה. כמו כן יש לשרוף תרומה אם הנידה נגעה בה. המשנה עוסקת בשאלה מה דינם של כל הדברים בהם נגעה הנידה לפני שהיא גילתה שהיא טמאה. האם יש לטמא אותם מספק שמא לאחר שיצא מהאישה דם, עוד לפני שהיא גילתה זאת, היא נגעה באותום דברים, או לא. לדעת שמאי, אין לטמא את האישה למפרע (רטרואקטיבית), וכל הדברים שהיא נגעה בהם לפני שהיא גילתה את הדם טהורים. רק הדברים בהם היא תגע מכאן ולהבא יהיו טמאים. לדעת הלל, יש לטמא את כל הדברים בהם נגעה האישה לאחר הזמן האחרון בו ודאי היא הייתה עדיין טהורה. לגבי זה אנו נחשיב את הזמן האחרון בו האישה בדקה את עצמה (בבדיקה פנימית), והיא הייתה נקייה, כזמן האחרון בו ודאי האישה הייתה טהורה. כל מה שהאישה נגעה בו מזמן זה והלאה יחשב טמא. חכמים מכריעים במחלוקת זו במעיין פשרה. לדעתם שייך לייחס טומאה רטרואקטיבית לדברים בהם נגעה האישה, אך לא לזמן בלתי מוגבל. לדעתם כל מה שהאישה נגעה בו ביממה האחרונה לפני שהיא גילתה את הטומאה, יחשב טמא. כל מה שהאישה נגעה בו קודם, יחשב טהור.
הגמרא מציגה תחילה את טעמיהם של שמאי והלל. לדעת שמאי כיון שעד עכשיו הייתה האישה הזו נחשבת טהורה ('בחזקת טהרה'), אין ליחס לה מעמד אחר עד שיתברר בודאי שמצבה ישתנה. לדעתו כל דבר שיש חוסר ודאות לגבי מצבו, יחשב על פי המצב האחרון בו הוא היה ('העמד דבר על חזקתו'). לדעת הלל אין להשתמש בכלל של 'העמד דבר על חזקתו', בדבר שצפוי להשתנות. אי אפשר לייחס לאישה 'חזקת טהרה' כיון שצפוי שבשלב מסוים המצב הזה ישתנה.
בהמשך הגמרא קובעת ע"פ הברייתא שגם לדעת הלל וחכמים, אין להחשיב את הטומאה אותה מייחסים לדברים בהם נגעה האישה לפני שהיא גילתה את הטומאה, כטמאים בודאי אלא כטמאים מספק. לכן, אם האישה נגעה בתרומה, מצד אחד אין לאכול את התרומה מחשש שמא התרומה טמאה. מצד שני, אין לשרוף את התרומה שמא היא טהורה. אלא משאירים את התרומה במצב ספק ('תולין'), עד שהיא תתקלקל או תתכלה - לא אוכלים ולא שורפים. לאור זה, הגמרא מאמתת את דברי המשנה שלנו עם משנה אחרת במסכת מקוואות. במסכת מקוואות מובאת משנה הקובעת שאם לאחר שהוטבלו כלים או אנשים במקווה, מדדו את המקווה ומצאו שאין במקווה הזה מספיק מים  כדי להחשיבו כמקווה כשר. למרות שעד המדידה הזו היה נחשב המקווה הזה (על פי מדידות שנעשו בעבר), למקווה כשר. יש לטמא (רטרואקטיבית) את כל הדברים שנעשו טהורים על ידי המקווה הזה. טומאה זו תחשב לטומאה ודאית, ולא לטומאה מספק. אם כן, במקווה נייחס טומאה רטרואקטיבית במקרה בו לא יודעים מתי נחסרו מי המקווה, ובנידה לא נייחס טומאה רטרואקטיבית במקרה בו לא יודעים מתי האישה נטמאה. לדעת שמאי לא נייחס טומאה כלל . לדעת הלל לא נייחס טומאה ודאית אלא טומאת ספק. לדברי הגמרא ההבדל בדין נובע מכך שבמקווה, הוטבל דבר שהיה בודאי טמא, על מנת לטהר אותו עלינו לקבוע לגביו סטטוס חדש, עלינו להוציא אותו מחזקתו. עד שאין ודאות גמורה שהמקווה כשר, אי אפשר להוציא את הטמא מחזקתו. לעומת זה בנידה, עד עכשיו היא הייתה טהורה, על מנת לייחס לה טומאה יש לעקור את חזקת הטהרה שלה. במקרה של ספק, אין לספק כוח לעקור חזקה של מצב קיים. לכן לדברי כולם, אין לייחס לטהרות בהם נגעה האישה טומאה ודאית.
תשע
"במשך יותר מאלפיים השנים שהגמרא קיימת, עסקו בחומר זה רבבות חכמים. טובי המוחות של עם ישראל הקדישו את חייהם כולם בהתמדה עצומה ללימוד הגמרא. משום כך לא ייפלא כי לעיתים דומה לו ללומד שכמעט אינו יכול לחדש דבר, שהרי כל נושא, כל עניין וכל משפט כבר עברו עליו כל כך הרבה חכמים מופלגים, שדנו בו מכל זוויות הראייה. ואף על פי כן, עם זאת לא נחתם בכל עת, בכל יום ממש מוצאים העוסקים בגמרא דברים חדשים ונקודות חדשות של הסתכלות. ברור, לא כל אדם מסוגל לבנות שיטות מושלמות גדולות בתחום זה כמו בתחומים אחרים, אולם דומה כי זווית הראייה המיוחדת של כל אדם לעצמו נותנת לו את האפשרות לראות דבר מה, לעיתים נקודה קטנה באור חדש."
הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ)
התלמוד הבבלי על אלפי דפיו מחולק לסוגיות רבות הנוגעות כמעט בכל תחומי החיים, מסוגיות הלכתיות העוסקות בפרטי פרטים ועד סיפורי אגדה מופלאים בנושאים שונים. מאחורי כל שורה מתקיימים דיונים שונים חוצי דורות המציגים נקודות מבט שונות, כאשר דרך הדיון המשותף מנסים להגיע לאמת.
זוהי השנה השנייה של תכנית "הסוגיא האהובה" בה אנו מזמינים מרצים ממגוון רחב של עיון תלמודי מרבנים ואנשי רוח ועד אמנים ועיתונאים לבחור סוגיא מן התלמוד אשר הם רואים בה עניין וחשיבות או שמסמלת בענייהם את העיסוק התלמודי ולהציג את זווית הראיה שלהם מתוך הטקסטים השזורים לאורך ההיסטוריה ועד החיבור למציאות העכשווית.
"סוגיא אהובה זה כמעט כמו סיפורי אהבה אחרים, לא לכל אחד יש אותה אהבה, לא לכולם יש אותו סוג של חלום, לא לכל אחד יש אותו סוג של ראיה."
הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ)
הפרוייקטים שלנו


אודות התלמוד המבואר

"מבחינות רבות נחשב התלמוד לספר היותר חשוב בתרבות היהודית והריהו בחינת חוט השדרה של יצירתה ושל חיי עם ישראל בכלל... אין לך ספר אחר שהשפיע כל כך על מהלך החיים היהודיים… התלמוד כולל בתוכו את אוצר החכמה היהודית של עם ישראל במשך אלפי שנים, בהיותו אוסף של חוק, אגדה ופילוסופיה, של שיטה לוגית מיוחדת, של חכמת חיים מעשית, של היסטוריה ומדע של סיפורי מעשיות ושל הומור..."

הרב עדין אבן ישראל – "התלמוד לכל".

לדף התלמוד המבואר

תוכנית "הסוגיא האהובה"
  
"סוגיא אהובה זה כמעט כמו סיפורי אהבה אחרים, לא לכל אחד יש אותה אהבה, לא לכולם יש אותו סוג של חלום, לא לכל אחד יש אותו סוג של ראיה." הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ)

סדרת השיעורים בתלמוד במרכז שטיינזלץ. השיעורים צולמו והועלו לאתר בצירוף דף הלימוד.