תלמוד

הסוגיא שלנו עוסקת בחלקו של כל יהודי בעולם הבא. המשנה פותחת בקביעה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". קביעה זו כוללת אפילו עבריינים, בעלי עבירה וחייבי מיתה. העולם הבא אינו נחלה מיוחדת לצדיקים, אלא הוא התחנה הסופית של כל היהודים. לומדים זאת מהפסוק: "ועמך כלם צדיקים, לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי מעשי ידי להתפאר" (ישעיה ס,כא).

יוצאים מכלל זה אנשים שעשו מעשי רשעות מיוחדים. הרשעים בעוונות מסויימים מאבדים את חלקם בעולם הבא ללא קשר לזכויות האחרות והמצוות הנוספות שיש בידם. המשנה מתחילה בפרוט הרשעים:

האומר אין תחיית המתים (ולפי גירסה אחרת: 'האומר אין תחיית המתים מן התורה), הכופר בעיקר האמונה שלעתיד לבוא, כשירצה הקב"ה יחיו המתים.

האומר אין תורה מן השמים, הכופר בתורה וטוען שהיא אינה אלוהית.

אפיקורוס, המבזה את חכמי ישראל ואת תורתם.

לדעת רבי עקיבא גם הקורא בספרים החיצוניים (ספרים שנכתבו סמוך לזמן חתימת כתבי הקודש ויש הנוטים בטעות לשייכם לספרי המקרא).

הלוחש ואומר על הפצע בדרך סגולה: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי ה' רפאך" (שמות טו,כו). אמירת פסוק (ובפרט שיש בו שם השם) בדרך לחש הינה זלזלול בקדושת השם ובקדושת התורה.

לדעת אבא שאול, גם ההוגה (אומר) את שם השם המפורש כפי שהוא כתוב (באותיות י-ה-ו-ה) ולא כפי שהוא נאמר (אדני).

המשנה מסיימת את דבריה בדוגמאות לאנשים מפורסמים שאין להם חלק לעולם הבא: ירבעם בן נבט (מלך ישראל), אחאב (מלך ישראל), מנשה (מלך יהודה), בלעם בן בעור, דואג האדומי, אחיתופל (מחכמי ישראל בזמן דוד) וגיחזי (נערו של אלישע).

ירבעם נענש בגלל שהשפיל את ישראל, ויש אומרים בגלל שפילג את ישראל, ויש אומרים בגלל שהחטיא את ישראל (בעגלי הזהב).

אחאב נענש בגלל חטאי העבודה זרה הרבה שהפיץ בישראל.

מנשה נענש גם כן על חטאי עבודה זרה בהם חטא והחטיא את ישראל. רבי יהודה חולק ואומר שמנשה עשה תשובה בסוף ימיו ולכן יש לו חלק לעולם הבא.

בלעם נענש על השמדת ישראל על פי עצתו.

דואג הלשין לשאול על אחימלך (שעזר לדוד) וגרם להריגת נוב עיר הכהנים.

אחיתופל נענש בגלל שביזה את דוד המלך.

גחזי החטיא את הרבים בעבודה זרה על ידי חיזוק האמונה של הרבים בעגלי הזהב שעשה ירבעם.