בפרק ראשון של מסכת תענית עוסקת הגמרא במהותה של התענית ומבררת את היחס למתענה תענית יחיד. אדם שלא מחויב להתענות ובוחר לשבת בתענית. לפי שיטה אחת אדם זה נקרא קדוש. לפי שיטה שנייה אדם זה נקרא חוטא.
על נזיר שקיבל על עצמו בנדר שלא לשתות יין, שלא להסתפר ולא להטמא למתים נאמר "קדֹש יהיה גַדֵל פרע שער ראשו" (במדבר ו,ה), ומצד שני נאמר עליו "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו,יא). הפסוקים סותרים את עצמם מצד אחד הם מייחסים לנזיר קדושה ומצד שני הם מייחסים לו חטא. רבי אלעזר הקפר סובר שהנזיר במהות נחשב חוטא, החטא שלו הוא שציער את עצמו משתיית יין, 'חטא על הנפש' – הנזיר חוטא בנפש שלו. ומכאן יש ללמוד שאם נזיר שלא מנע מעצמו אלא יין נקרא בשל כך חוטא היושב בתענית ומונע מעצמו אכילת ושתיית כל דבר - על אחת כמה וכמה שנקרא חוטא. ומה שנאמר על נזיר 'קדֹש יהיה' לא נאמר על הנזיר עצמו אלא על שערו שגדל מחמת חיוב גידול השיער שלו ובו יש קדושה.
רבי אלעזר סובר שנזיר במהותו נחשב 'קדוש', אנו מייחסים לו קדושה מפני שמנע מעצמו משתיית יין. ומכאן יש ללמוד שאם נזיר שמנע מעצמו רק שתיית יין נקרא קדוש, היושב בתענית ומונע מעצמו אכילת ושתיית כל דבר – על אחת כמה וכמה שנקרא קדוש. ומה שנאמר על נזיר 'מאשר חטא על הנפש' אינו מדבר על עצם הנזירות שוודאי אינה נחשבת חטא אלא על נזיר שנטמא בטומאת מת. לפי דבריו פירוש הפסוק הוא 'מאשר חטא על הנפש' – שנטמא לנפש מת. הגמרא קובעת שגם לפי שיטת רבי אלעזר לא בכל מקרה מניעת הנאת הגוף נחשבת קדושה, לעיתים אפילו יש לייחס קדושה דווקא לאכילה ושתיה. שרבי אלעזר דרש את הפסוק: "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר" (הושע יא,ט) – על האדם להרגיש ולחשוב כאילו 'קדוש' נמצא בתוך מעיו, ומכיוון שיש בתוכו קדוש אסור לו לגרום צער לאותו קדוש על ידי מניעת אכילה ושתיה. למסקנה יש לחלק בדבריו בין אדם שיכול לסבול את התענית והוא נעשה קדוש על ידי תעניתו, לאדם שאינו יכול לסבול את התענית ועליו לחשוב שאכילתו מפרנסת ומגדילה את ה'קדוש' שבמעיו.
לפי תוספות גם לדעת ריש לקיש יש לשבח את המונע מעצמו תענית, לדבריו הוא נקרא 'חסיד', ולעומתו המתענה נקרא 'אכזרי'. בפסוק נאמר "גמל נפשו איש חסד ועכר שארו אכזרי" (משלי יא,יז), הרי שהגובל ומטיב את נפשו באכילה ושתיה הוא איש חסיד, והעוכר את בשרו על ידי תענית הוא אכזרי. לעומת תוספות, לדעת רש"י יש להבין את דברי ריש לקיש להיפך: הפסוק משבח את המתענה והוא זה שגומל עם נפשו ונקרא חסיד. בסיום מביאה הגמרא את דברי רב ששת התוקף בחריפות תלמיד חכם שמתענה (ועל ידי כך נחלש כוחו בעסק התורה): "תלמיד חכם המתענה – כאילו כלב אכל את מנת האוכל שלו".
בדומה לביקורת שמעבירים חלק מהתנאים והאמוראים בסוגיא שלנו על המצער עצמו ומונע עצמו מאכילה, נאמר בירושלמי בסוף מסכת קידושין (פרק ד הלכה יב) "עתיד אדם ליתן ודין וחשבון (להענש) על כל מה שראתה עינו ולא אכל". הרי שאסור לאדם למנוע מעצמו את הדברים הטובים שזימן לו הקדוש ברוך הוא.