הסוגיא שלנו עוסקת בבירור חובת תשלום על מגורים בחצרו של אדם בלי ידיעתו והסכמתו. ברור לגמרא שאם האדם שגר בחצר לא עשוי לשכור חצר למגורים ויש לו אפשרויות מגורים אחרות ללא תשלום, ובעל החצר אינו משכיר את חצרו אלא היא עומדת ריקה, לא חייבים לשלם.
מקרה זה מוגדר כמקרה שבו "זה לא נהנה (הדייר לא הרוויח רווח מהמגורים בחצר) וזה לא חסר (בעל החצר לא הפסיד שבכל מקרה לא היה משכיר את החצר)". ברור גם שבמקרה בו חצר עומדת להשכרה, והדייר עשוי לשכור שאין לו אפשרויות מגורים אחרות – עליו לשלם, "זה נהנה וזה חסר". השאלה היא מה הדין במקרה שהדייר עשוי לשכור אבל החצר אינה עומדת להשכרה. האם נאמר שאינו צריך לשלם מפני שלא הפסיד את בעל החצר דבר, או שעליו לשלם מפני שהרוויח בזכות המגורים בחצר. מה הדין במקרה ש"זה נהנה וזה לא חסר".
רמי בר חמא מנסה לפשוט שאלה זו מן המשנה בה מובאים דיני בהמה שאכלה פירות. אם הבהמה אכלה והזיקה פירות שהיו מונחים ברשות הרבים, פטור בעל הבהמה לשלם על נזק זה. אבל אם הבעלים נהנה מהאכילה (הוא חסך בכל ארוחה לבהמתו) עליו לשלם כפי מה שנהנה. לדעת רמי בר חמא מקרה זה מוגדר כמקרה של 'זה נהנה וזה לא חסר' כיוון שאדם שפירותיו מונחים ברשות הרבים, התייאש מהאפשרות להרוויח מהם. לעומתו רבא סובר שהאדם לא התייאש מפירותיו והוא מוגדר 'חסר', ולכן אין להוכיח ממקרה זה.
הגמרא מנסה לפשוט שאלה זו ממשנה אחרת בה נאמר שאם אדם גידר את חצרו המקיפה את חצר חברו, חברו אינו צריך להשתתף בתשלום. כאן הגודר אינו חסר שהרי היה גודר בכל מקרה וחברו שנהנה מן הגדר אינו צריך לשלם. הגמרא דוחה את זה ואומרת שבמקרה זה יכול החבר לומר שהוא כלל לא נהנה מן הגדר ובשבילו מספיקה שמירה פחותה לשדה.
בהמשך מנסה הגמרא לפשוט את השאלה ממקרה אחר בו בית של שתי קומות קרס, והבעלים של הקומה התחתונה אינו מעוניין לבנות את ביתו. במקרה זה בעל הקומה העליונה בונה את הקומה הראשונה וגר בה עד שבעל הדירה התחתונה ישלם לו את עלות הבנייה, והוא אינו צריך לשלם לבעל הקומה הנמוכה דמי מגורים על התקופה שגר אצלו, אף על פי שנהנה. הגמרא דוחה את ההוכחה הזו וקובעת שבמקרה זה בעל הקומה משועבד לאפשר לבעל הקומה הגבוהה לבנות מעל דירתו ולכן בעל הקומה הנמוכה אינו חייב לשלם לו.
הסוגיא מסתיימת בדעות שונות של אמוראים לגבי מסקנת ההלכה בעניין זה.