סוגייתנו פותחת בסיפור שהגיע לבית דינו של רב חסדא. שני שותפים בעלי בור מים סיכמו בניהם שבכל יום אחד מהם ישתמש במי הבור. פעם אחת הגיע אחד השותפים ביום שאינו שלו והחל לדלות את המים מן הבור. השותף השני טען שזהו היום שלו, אמנם חברו לא התייחס. אז נטל השותף קת של מעדר והכהו. רב חסדא רצה לדעת איזה קנס יש להטיל על המכה ושלח שאלה בעניין זה לרב נחמן. ענה לו רב נחמן שאין להטיל על המכה קנס כיוון שהכה על פי דין.
הגמרא מעירה שאף שבעניין זה קיימת מחלוקת עקרונית האם מותר לאדם לעשות דין לעצמו או שבכל מקרה עליו לפנות לבית דין. האם כאשר רכושו ביד אחרים עליו לפנות לבית דין ולתבוע את הרכוש או שמותר לו ליטול את רכושו בכוח ללא דין. רב נחמן סובר שמותר לאדם לעשות דין לעצמו, ורב יהודה סובר שאסור לאדם לעשות דין לעצמו – במקרה שיגרם לאדם הפסד אם יפנה לבית דין ולא יעשה דין לעצמו, מוסכם על כולם שמותר לו לעשות דין לעצמו והוא אינו חייב להפסיד כדי לתבוע את ממונו בבית דין. לפי זה במקרה שהובא לפני רב חסדא והיה בו הפסד של מי הבור (שאין לדעת כמה בדיוק נגנבו ולכן לא יוכלו לתובעם בבית דין), מוסכם שהיה מותר להכות את השותף. המחלוקת היא רק במקרה שאם יפנו לבית דין לא יגרם הפסד, לדעת רב יהודה כיוון שלא יגרם הפסד יש לפנות לבית דין. לדעת רב נחמן, כיוון שיש טורח בפנייה לבית דין, אין צורך לטרוח ויכול האדם לעשות דין לעצמו.
בשלב זה ממשיכה הגמרא לנסות להביא הוכחה ממקורות שונים שניתן לעשות דין לעצמו גם ללא הפסד במקרה של תביעה בבית דין:
התנא בן בג בג אמר שאין לאדם להיכנס לחצר שאינו שלו כדי ליטול את רכושו הנמצא שם בלי רשות, שמא הוא ייחשב גנב, אלא עליו לבוא בגלוי "לשבור את שניו ולומר לו: שלי אני נוטל". לדעת רב נחמן הדברים מובנים כפשוטם, אדם זה עושה דין לעצמו. בדעת רב יהודה נאמרו כמה תירוצים, הראשון שדברי בן בג בג הם דעת יחיד ולא נפסקו להלכה. הסבר נוסף בדבריו הוא שהכוונה בביטוי "שבור את שיניו" היא הוצאת הממון בבית הדין.
לפרוט הקושיות הנוספות על רב יהודה ראה בפרוט מהלך הסוגיא.
גם על רב נחמן מנסה הגמרא להקשות: במשנה נאמר "המניח את הכד ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל בה ושברה – פטור". הגמרא מנסה לומר שיש לדייק מכאן שדווקא אם נתקל בלי כוונה פטור, אבל אם הזיקה בכוונה חייב. ואם כן אין לעשות דין לעצמו, והעושה דין לעצמו (מסלק את הכד החוסם את רשות הרבים) – חייב, כך אכן יוסבר לפי רב יהודה. ולפי רב נחמן נסביר שאין לדייק כך מהמשנה וגם אם הזיק בכוונה פטור.
לפרוט הקושיות הנוספות על רב נחמן ראה בפרוט מהלך הסוגיא.