נאמר בפסוק על בן סורר ומורה "זולל וסֹבא" (דברים כא,כ). מכאן למדו חכמים שבן סורר ומורה אינו נהרג עד שיגנוב ויאכל בשר ויין. בנוגע לדין זה נאמר במשנה שהגניבה צריכה להיות מרכוש אביו, והאכילה צריכה להיות במקום השייך לאדם אחר. הגמרא מסבירה שבאופן זה, מצד אחד הגניבה קלה ומצד שני אין לבן אימה (מאביו) בשעת האכילה, וכך הוא יימשך למעשה זה פעמים רבות. רבי יוסי חולק על התנא הראשון במשנה ומוסיף שהגניבה צריכה להיות גם משל אמו. בגמרא מבארים שהכוונה לגניבה מסעודה או מממון המיועד לסעודה של אביו ואמו. או שמדובר במתנה שקיבלה אמו ואין לאביו חלק בה.|
על בן סורר ומורה נאמר בפסוק: "ותפשו בו אביו ואמו" (דברים כ,יט), ולמדו מכאן שבן סורר ומורה נהרג כשגם אביו וגם אמו רוצים שיומת. כפי שנאמר במשנה: היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה, אביו אינו רוצה ואמו רוצה – אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיהיו שניהם רוצים".
רבי יהודה אומר שכדי להרוג בן סורר ומורה צריך ש"אמו תהיה ראויה לאביו". הגמרא מסבירה שעל האבא והאימא של הבן להיות זהים זה לזה בקול, במראה ובגובה. הגמרא מוסיפה שבתנאים אלו לא ייתכן שיתקיימו הדרישות הנחוצות להריגת הבן, ורבי יהודה הוא בשיטה שמעולם לא היה, ולעולם לא יהיה – בן סורר ומורה. שיטה זו מובאת בברייתא: "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב – (כדי ל)דרוש ו(ל)קבל שכר". דעת זו תואמת גם לדברי רבי שמעון בברייתא: "אמר רבי שמעון: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו? אלא לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב - דרוש וקבל שכר". רבי יונתן חולק על גישה זו ומספר שהוא בעצמו היה במקום בו דנו בן סורר ומורה, ואף ישב על קברו לאחר הריגתו.
המשנה הבאה ממשיכה להביא את התנאים הנצרכים להריגת הבן: שני ההורים צריכים להיות בריאים – לא חיגרים, לא גידמים, לא אילמים, לא סומים (עיוורים) ולא חרשים. תנאים אלו נלמדים מן הפסוק: "וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ... וְאָמְרוּ... בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ".