התורה מחייבת שבועה לאדם שהודה במקצת טענת התובע כלפיו, לדוגמה: כשתובע טוען שהנתבע חייב לו מאה זוז והנתבע מודה שחייב לו, אך טוען שחייב לו רק חמישים. על הנתבע להישבע שלא חייב לו מאה. אבל אם הנתבע מכחיש לגמרי את התובע ('כופר בכל'), הוא פטור משבועה.
מסוגיית הגמרא עולה שרבי חייא ורבה חלקו בנוגע לטעם של שבועה זו.
לדעת רבי חייא במקרה שהתובע טוען: 'מנה לי בידך' (אתה חייב לי מאה זוז), והנתבע טוען: 'אין לך בידי כלום' (אני לא חייב לך כלום), ועדים מעידים שהוא חייב לו חמשים זוז – ייתן הנתבע לתובע חמשים זוז, ויהיה חייב להישבע על שאר הסכום. למרות שבמקרה רגיל אם הנתבע מכחיש את הכל – הוא פטור משבועה, במקרה זה כיוון שעדים מעידים על חלק מהסכום – הוא חייב שבועה על שאר הסכום. ויש בדבר זה קל וחומר, שהרי הודאת פיו (אם היה מודה שחייב חמישים) הייתה מחייבת אותו שבועה על שאר הסכום, ואם כן בוודאי שעדים (שחמורים מהודאה) יחייבוהו שבועה.
לפי זה, הטעם שמחייבים שבועה את המודה במקצת הוא החשש שמדובר בשקרן, וככל שמתברר שהוא אכן בוודאי שקרן (עדים מכחישים את טענתו) – אין ספק שהוא יהיה חייב שבועה.
לעומת זאת, רבה בהסבר טעם השבועה התייחס למניעים של המכחיש בצורה שונה, וכפי שהוא אמר: "מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע – מפני שיש בידנו 'חזקה' (ברור לנו) שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו".
הנתבע לא ישקר לגמרי לכפור בכל, שהרי בעל חובו נתן לו כסף והוא אינו מעיז להיות כפוי טובה ולכפור בכל. ממילא יש לחייבו שבועה, שייתכן והוא רצה לכפור בכל אך לא מעיז. ומצד שני ייתכן שהוא רוצה להשיב את החוב, אך מפני שאין בידו לשלם את הכל – הוא משתמט לפי שעה עד שיהיה בידו יותר כסף. אך הכופר בכל אינו חייב שבועה שהרי הוא מעיז פניו כלפי התובע, ומסתבר שהוא אינו בעל חובו.
טעם זה נכון גם למקרה שהוא כופר בכל ועדים מעידים שהוא חייב חלק מהסכום, שאף שהתברר שהוא שקרן לגבי חמישים זוז, אין לחייבו שבועה על החמישים הנותרים. שהרי העדים לא העידו על סכום זה, והוא לא הודה ולכן אין לנו סיבה לחייבו שבועה.