אונקלוס מגייר רומאים / הרב שלמה וולבה

(שיעור לפני גדוד צנחנים על אדמת מצרים, מתוך הספר "עולם הידידות")


בוודאי ידוע לכם כי אונקלוס, מחבר תרגום אונקלוס על התורה, היה נצר למשפחת קיסר רומא שהתגייר. התלמוד מספר לנו, כי דודו הקיסר לא השלים עם גירות זו ועשה מאמצים להחזיר את אונקלוס אל חצרו. וכך מספר התלמוד במסכת עבודה זרה (עבודה זרה, י"א, א):


"אונקלוס בר קלונימוס התגייר. שלח הקיסר גדוד רומאים אחריו. משך הגר את הגדוד בפסוקים – והתגייר כל הגדוד.


אחר כך שלח הקיסר גדוד אחר ואמר להם: אל תגידו לו כלום. כאשר לקחוהו והלכו אמר להם: אגיד לכם איזה דבר בעלמא, שאינו דרשה. נושא-תואר צעיר, נושא את הנר לפני הוותיק. הוותיק – לפני המפקד. המפקד – לפני המנהיג. המנהיג – לפני הקיסר. האם הקיסר נושא נר לפני אנשים? אמרו: לא. אמר להם: הקדוש ברוך הוא נושא נר לפני ישראל, שנאמר: 'וה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ, לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת, יוֹמָם וָלָיְלָה' (שמות, י"ג, כ"א). התגיירו כולם.


אחר כך שלח גדוד אחר ואמר להם: אל תדברו עמו מאומה. כשלקחו אותו והלכו ראה מזוזה על הפתח, הניח ידו עליה ואמר להם: מה זה? אמרו לו: תגיד לנו אתה. אמר להם: מנהגו של עולם, מלך בשר ודם יושב בפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ. ואילו הקב"ה עבדיו מבפנים והוא משמרן בחוץ, שנאמר: 'ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם' (תהלים, קכ"א, ח'). התגיירו.


שוב לא שלח הקיסר אחריו".


הרי הדברים נפלאים: קיסר רומא שולח שלושה גדודי חיילים רומאים אחרי אונקלוס הגר, וכל שלושתם התגיירו כאשר שמעו מאונקלוס כמה מילים על תוכן היהדות. בוודאי, אם חיילים קשוחים יכלו כל כך להתפעל, הוא גילה להם דברים ממש "מפוצצים". נראה נא, מה הם שלושת הדברים האלה ואם איננו צריכים להתגייר, שהרי יהודים אנחנו ברוך השם, אולי נשאב גם אנחנו חיזוק והארה מדברי אונקלוס.




את הגדוד הראשון משך אונקלוס בפסוקים. פסוקים מהתורה שבכתב באמת יכולים לגייר אדם! תלוי רק איך קוראים אותם. לצערנו ולבושתנו ידוע להורים רבים מניסיונם, שילד יכול לבוא מבית הספר ולומר: "היום הצליח המורה להוציא את כל הנשמה מהתנ"ך!". הרי יש פילולוגיה, ויש "טקסט", ויש דקדוק, ובעיקר יש כוונה זדונית לשמור את הילד לבל תתעורר בו התפעלות דתית חלילה, ואם כבר כן ניגשים אל התנ"ך – כמובן שמוציאים את כל הנשמה ממנו. אבל גם מהילד עצמו מצליח מורה כזה להוציא את כל הנשמה היהודית ולשתול במקומה ניוון, ריקנות וזלזול בערכי נצח.


התלמוד אינו מספר לנו אילו פסוקים הראה אונקלוס לגדוד. אולי הצביע על ברכת הכוהנים:


יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ,

יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם (במדבר, ו, כד-כו)


כלומר: השם מברך וגם שומר לאדם את מה שנותן לו. השם מאיר פניו אליך, האדם, ומחונן אותך. והשם פונה אליך, אדם, ונותן לך שלום, עם עצמך, עם סביבתך. כך בדיוק ציווה האלוקים שהכוהנים יברכו את ישראל והבטיח להם: 'ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם!'. את המילים הוא שם בפי הכוהנים, ואת הברכה הממשית הוא ייתן. האם אין הדברים מעוררים רטט בנשמה יהודית?





ואולי הראה להם אונקלוס פסוק זה:


וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב, בְּעֵינֵי ה'. לְמַעַן, יִיטַב לָךְ, וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ הַטֹּבָה, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ (דברים, ו, י"ח)


כלומר: לא לעצמו דורש האלוקים קיום מצוות – הוא אינו זקוק להן, ובכל המצוות שנתן לנו הראה לנו את הדרך לאושר אמיתי. אולם, לא בקיום מכני של המצוות תלוי האושר, אלא בעשיית הישר והטוב גם בדברים שלא בא עליהם ציווי מפורש בתורה!


ואולי הראה להם אונקלוס את פרק י"ט בספר ויקרא הנושא את הכותרת "קדושים תהיו!", ובוודאי היו הרומאים מצפים לשמוע שהקדושה מחייבת הבאת קורבנות רבים ומתנות לכוהנים, או סיגופים והתנזרות מהעולם, ומה הופתעו אז לשמוע מהו תוכן הקדושה לפי רצונו של אלוקי ישראל:


אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ,

אַל-תִּפְנוּ אֶל-הָאֱלִילִים,

לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם,

לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא-תְכַחֲשׁוּ וְלֹא-תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ,

וְלֹא-תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת-שֵׁם אֱלֹהֶיךָ,

לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד-בֹּקֶר,
לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ,

לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא-תִשָּׂא פְנֵי-דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ,

לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ. 

קיצרנו פסוקים אלה, ולא עברנו על כל הפרק ההוא. אבל לו יצויר שאונקלוס קרא בפני הגדוד הרומי פרק זה – בוודאי השתוממו על תוכן זה של מצוות קדושה שבתורת ישראל. ומי שאוזניים לו וליבו אינו אטום משמוע אמת – באמת יכול להתגייר מפסוקים אלה, ואין בזה כל פלא.


ב.


לגדוד השני אמר אונקלוס דבר המהפך כל המושגים הרגילים על דת ועבודת אלוקים. מהזמן העתיק ועד היום הזה חושבים בני האדם שצריך לכבד את האלוקים, כי סוף סוף חיים ומוות בידו, ומי שאינו מכבדו כראוי – צפוי לעונש, ואולי זה יתנקם בחייו. על כן רואים ב"דת" את האמצעי שבו מכבדים את האלוקים, וכפי שמכבדים את המלך כדי להפיק ממנו תועלת – כך מכבדים את האלוקים. הראה להם אונקלוס, איך בעל השררה הנמוכה נושא את הנר בפני בעל הדרגה הגבוהה יותר, עד ההגמון בפני הקיסר. נהפוך הוא אצל הקב"ה: הוא כביכול נושא את הנר בפני בני אדם – "וה' הולך לפניהם... להאיר להם!"


מכאן בניין-אב לכל התורה כולה: התורה אינה האופן והאמצעי לכבד את האלוקים, אלא היא הנר והאור שהאלוקים מושיט לנו להאיר לנו! ממש כל מצווה – נר, וכל התורה – אור.

ואין זאת מליצה, אלא זוהי מציאות תורתנו, וכל העוסק בה מרגיש את זה בעצמו. וכל הזוכה לקיים מצווה כראוי, ממש המצווה מאירה לו.

ואורות מאורות שונים יש בתורה: ישנן מצוות המטהרות את הגוף (כגון חוקים הנוגעים למאכלות), וישנן מצוות המטהרות אותנו ממידות רעות (כגון אלו הנמנות בפרשת קדושים שציטטנו לעיל). ישנן מצוות המאירות את הלב בהרגשות נעלות, כגון תפילין, שבת, ימים טובים וימי הדין. ויש מצוות המאירות את היחסים החברתיים והמדיניים כגון המשפטים שבתורה. ומעל הכול –  לימוד התורה, שהוא אור ממש, הנכנס למוחו וליבו וחייו של אדם. ממש כל אחד יכול לנסות זאת בעצמו וייווכח איך לימוד תורה פותח מוח ולב.

הרי כל התורה מאירה לנו, והקב"ה אינו דורש עבודה לעצמו, אלא הוא המאיר לנו. ברור כיצד יסוד כזה מושך גויים, ומכל שכן ברור שהוא מסוגל לקרב יהודים אל התורה. ואכן, הגדוד הרומאי ששמע בשורה זו מפי אונקלוס – התגייר כולו.


ג.


לגדוד השלישי הרחיק אונקלוס לכת עוד יותר. "מלך בפנים ועבדיו שומרים אותו בחוץ" – איך זה יכול להיות אחרת? הרי מקומו של מלך בפנים ארמונו, על כיסא מלכותו. לא כן בורא העולם: הוא הושיב בנקודה הפנימית של עולמו – את האדם. את האדם עשה עיקר. האדם נהיה הפותח והסוגר גם לשפע האלוקי היורד אל העולם. אנחנו מאמינים בהשגחה הפרטית של הקב"ה עלינו, שהוא מנהיג את עולמו. בא אונקלוס ללמדנו מהי צורת ההשגחה העליונה ומה מטרתה, והיא: שהכול יהיה תלוי במעשי האדם, וכפי שמתבטאים חז"ל: "בזמן שישראל עושים רצונו של מקום – מוסיפים כוח בגבורה של מעלה, ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום – מתישין כוח גדול של מעלה" (מדרש איכה רבתי, פ"א, ל"ה).


וזוהי המעלה שאלוקים רוצה להקנות לישראל: שתהיה להם פנימיות, שלא יהיה חלקם בבניין העולם החיצוני לבד, אלא שיהיו עשירי תוכן פנימי, בעלי השגה גדולה ברוחניות ואנשי מעלה בחסידות וענווה השולטים על עצמם ושואפים אל על.

והאלוקים בעצמו – כביכול "משמרן בחוץ": הוא שומר את עמו שיעמוד תמיד במקומו הפנימי ולא יחליף אותו להשיג הזוהר החיצוני של תהילה ופרסום, הון ותענוגים. והפנימיות צריכה שמירה, כי העולם מקסים בתענוגותיו הססגוניים. כמה בריתות כרת השם עם עמו על זה, כמה התראות התרה בהם וכמה תוכחות הוכיח אותם על זה, לבל ילכו אחרי חוקי הגויים אשר בסביבותיהם. וזאת היא ההשגחה העליונה, כביכול, לעמוד בחוץ ולשמור את עם ישראל לבל יאבד את פנימיותו.

אין האלוקים זקוק לעבודתנו, חס וחלילה. הוא לא הופיע עלינו על הר סיני מפני שהוא חסר משהו אם לא יהיו בני האדם עובדים לו. הוא האיר לנו ו"נושא את הנר בפנינו" להאיר לנו באורה הפנימי של התורה עד שייבנה בקרבנו עולם פנימי גדול ועמוק ורחב מאוד, מואר באור אלוקי. בפנימיות הארמון הושיב הקב"ה אותנו, והוא משמר אותנו בחוץ כביכול. הכול בשבילנו, מאומה בשבילו.

ודי גם בידיעה זו לגייר גויים רבים ולהסתפח אל עם השם, וכל שכן די בה לחזקנו להיות פנימיים בעולם ולא ללכת שבי אחרי ערכים חיצוניים שהגויים משתעשעים בהם. דווקא שעה זו מסוגלת להעמידנו על המהות שלנו והזהות הפנימית של עם ישראל. על מה אנחנו נלחמים, בשביל מה אנו סובלים, אם לא בשביל הערכים הפנימיים שלנו, שאין לשום אומה ולשון חלק בהם.


ד.


שלושת הדברים שגילה אונקלוס הגר – מסוגלים להעמיד גם אותנו על מקומנו בעולם ולפתוח לנו את העיניים להכיר את האוצר הבלום שיש לנו:


א. יש לנו תורה שכל פסוק ממנה מושך את לב היהודי אל אביו שבשמיים.


ב. "דת" התורה אינה פולחן לכבד את אלוקים אלא אור בהיר המאיר לנו.


ג. ורצון אלוקים בעולם – הוא למסור לנו את המקום הפנימי שלו, כשהוא שומרנו בחוץ, שלא ירפו ידינו לעמוד על מקומנו הנכון!