קביעת רגע המוות – משנה
במספר מקומות במשנה מצינו התייחסות לאדם על סף מוות כאדם חי, מקורת אלו הינם המקורות הראשוניים ביותר אליהם ניתן להתייחס כמקורות לדיון בשאלה מתי וכיצד נקבע רגע המוות על פי התורה.

•    מסכת שבת פרק כ"ג משנה ה

"עושין כל צורכי המת סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר שומטין את הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול בשביל שימתין קושרים את הלחי לא שיעלה אלא שלא יוסיף וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה לא שתעלה אלא שלא תוסיף אין מעמצין את המת בשבת ולא בחול עם יציאת נפש והמעמץ עם יציאת נפש הרי זה שופך דמים"
המשנה קובעת שאדם העוצם את עיני המת בזמן שנשמתו יוצאת, בזמן שנראה לנו כרגע המוות, הוא שופך דמים, כיוון שהאדם עדיין לא מת וכל תזוזה שלו עלולה לגרום לו למות. משנה זו מהווה גם כן מקור לדיני גוסס.

•    מסכת יבמות פרק טז משנה ג

"אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו אין מעידין אלא עד שתצא נפשו ואפילו ראוהו מגוייד וצלוב והחיה אוכלת בו אין מעידין אלא עד שלשה ימים רבי יהודה בן בבא אומר לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שוין"

המשנה עוסקת בעדות על אדם שמת על מנת להתיר לאשתו להינשא לאחר. המשנה קובעת שאפילו אם ראו את האדם מגוייד, אבריו חתוכים ופצועים, או שראו אותו צלוב, תלוי על צלב, או שראו שחיות מתחילות לאכול את בשרו, אי אפשר להעיד עליו שהוא מת, כיוון שלא ראו מוות בפועל.

•    מסכת אהלות פרק א משנה ו

"אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפי' מגוייד ואפי' גוסס זוקק ליבום ופוטר מן היבום מאכיל בתרומה ופוסל בתרומה וכן בהמה וחיה אינן מטמאין עד שתצא נפשם הותזו ראשיהם אף על פי שמפרכסים טמאין כגון זנב של לטאה שהיא מפרכסת"

המשנה עוסקת בטומאת מת, והיא קובעת שאפילו שהאדם, מגוייד, צלוב או גוסס, הוא אינו מת ואינו מטמא בטומאת מת. מצד שני המשנה קובעת שכריתת הראש היא מצב של מוות ודאי אפילו אם רואים תזוזות (פירכוסים) בגופו של האדם.