ערכין דף ז, סוגיה מקבילה

הגמרא במסכת ערכין עוסקת בשאלה, האם ייתכן מצב שעובר יוולד לאישה מתה. מסקנת הסוגיה היא שעובר של אישה שמתה מוות טבעי ימות לפני האישה. לפי המסקנה הזו ניתן יהיה ללמוד לגבי קביעת רגע המוות, שהוא אחרי המצב בו ניתן עדיין להוציא עובר חי מבטן אמו. בהמשך הסוגיה הגמרא דנה בהצלת חיי עובר שאימו מתה, סוגיה זו מהווה מקור לשאלה ממתי אפשר לנסות להציל את העובר (על ידי ניתוח קיסרי וכדומה) בלי לחשוש לחייה של האם (שמתה או על סף מוות).

"אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הָאִשָּׁה המעוברת הַיּוֹצְאָה לֵיהָרֵג, מַכִּין אוֹתָהּ על בטנה כְּנֶגֶד בֵּית הֵרָיוֹן (הרחם) כְּדֵי שֶׁיָּמוּת הַוָּולָד תְּחִילָּה, כְּדֵי שֶׁלּא תָּבא האם לִידֵי נִיוּוּל, שמא יפרכס הוולד כדי לצאת, ויצא דמה, ותתבזה בפני הרואים. ושואלים: האם לְמֵימְרָא [לומר] שלדעת שמואל, כשאשה מעוברת מתה, הִיא קָדְמָה וּמֵתָה בְּרֵישָׁא [בתחילה] לפני העובר? וְהָא קַיְימָא לָן דְּוָולָד מָיֵית בְּרֵישָׁא [והרי מוחזק לנו שהוולד מת בתחילה]! דִּתְנַן [שהרי שנינו במשנה]: תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ הראשון, נוֹחֵל, יורש את קרוביו שמתו, ואם מת בו ביום מַנְחִיל לקרוביו את מה שירש. ובפירוש הדברים אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הכוונה היא שהתינוק נוֹחֵל בְּנִכְסֵי הָאֵם, שמתה לאחר שנולד, כדי לְהַנְחִיל נכסים אלו לָאַחִין שלו מִן הָאָב, שאינם בניה של אמו, אלא מאשה אחרת. ויש לדייק: דַּוְוקָא בֶּן יוֹם אֶחָד נוחל ומנחיל, אֲבָל עוּבָּר במעי אמו שמתה לָא נוחל ומנחיל. וטעם הדבר, מפני שהוּא מָיֵית בְּרֵישָׁא [בתחילה] קודם אמו, וְאֵין הַבֵּן יוֹרֵשׁ אֶת אִמּוֹ כשהוא בַּקֶּבֶר, כדי לְהַנְחִיל את נכסיה לָאַחִין מִן הָאָב! ומשיבים: הָנֵי מִילֵּי [דברים אלה], שהעובר מת בתחילה, אמורים לְגַבֵּי מִיתָה רגילה, שהאשה מתה בידי שמים. וטעם הדבר, כי אַיְּידֵי דְּוָולָד זוּטְרָא חַיּוּתֵיהּ, עַיְילָא טִיפָּה דְּמַלְאַךְ הַמָּוֶת וּמְחַתֵּךְ לְהוּ לַסִּימָנִין [מתוך שחיותו של הוולד מועטה, נכנסת בו טיפה של מלאך המות וחותכת את סימני חיותו קודם לאמו]. אֲבָל נֶהֶרְגָה האם, כגון במיתת בית דין הִיא מֵתָה בְּרֵישָׁא [בתחילה]. ומקשים: וְהָא הֲוָה עוּבְדָּא וּפַרְכֵּיס עַד תְּלָת פִּרְכּוּסֵי [והרי היה מעשה באשה שמתה כדרכה, ואחר כך פירכס העובר שלוש פעמים]! ומשיבים: הפירכוס הזה אינו סימן לחיות, אלא מִידֵי דְּהָוֵי אַזְּנַב הַלְּטָאָה דִּמְפַרְכֶּסֶת [כמו שהוא בזנב הלטאה שמפרכס] אחר שנחתך ממנה, למרות שאין בו חיות. ה אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: הָאִשָּׁה שֶׁיָּשְׁבָה עַל הַמַּשְׁבֵּר וּמֵתָה בְּשַׁבָּת, מְבִיאִין סַכִּין וּמְקָרְעִים אֶת כְּרֵיסָהּ, וּמוֹצִיאִין אֶת הַוָּולָד, מפני שפעמים העובר חי וניתן להצילו. ותמהים: פְּשִׁיטָא [פשוט] שמותר הדבר, מַאי עָבֵיד [וכי מה הוא עושה] מְחַתֵּךְ בְּבָשָׂר הוּא, ואין מקום לאוסרו! אָמַר רַבָּה: לֹא נִצְרְכָה הלכה זו לענין חיתוך כריסה, אלא להשמיענו שמותר לְהָבִיא סַכִּין דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים לשם כך, למרות שהיא אחת המלאכות האסורות בשבת מהתורה. ושואלים: וּמַאי קָמַשְׁמַע לָן, דְּמִסְּפֵיקָא מְחַלְּלִינַן שַׁבְּתָא [ומה הוא משמיע לנו, שמספק פיקוח נפש אנו מחללים שבת]? והרי כבר תָּנֵינָא [שנינו זאת במשנה]: מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפּוֹלֶת, סָפֵק הוּא שָׁם, תחת גל האבנים, סָפֵק אֵינוֹ שָׁם, סָפֵק הוא חַי סָפֵק מֵת, סָפֵק נָכְרִי סָפֵק יִשְׂרָאֵל מְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל בשבת! ומשיבים: מַהוּ דְּתֵימָא [שתאמר]: הָתָם [שם] הוּא שמחללים שבת על ספק פיקוח נפש, מפני דַּהֲוָה לֵיהּ חֲזָקָה דְּחִיּוּתָא [שהיתה לו חזקה של חיות], ואנו מעמידים דבר על חזקתו. אֲבָל הָכָא דְּלָא הֲוָה לֵיהּ חֲזָקָה דְּחִיּוּתָא מֵעִיקָּרָא [כאן שלא היתה לו חזקה של חיות מתחילה, שהרי טרם נולד] אֵימָא [אמור] שלֹא יחללו על כך שבת, על כן קָא מַשְׁמַע לָן [משמיע לנו] שמואל שמחללים שבת מספק אפילו על עובר" (ערכין ז,א-ב).