יבמות דף ק"כ עמוד ב – סוגיה מקבילה, ראוהו מגוייד

בנוסף לסוגיה שלנו המכילה התייחסות ישירה של התלמוד לשאלת קביעת רגע המוות, ישנה סוגיה ביבמות העוסקת בנושא. הסוגיה דנה בקביעת מוות לאדם פצוע. בסוגיה מובא שלמרות שיש אדם שפצוע באופן שהוא אינו יכול לחיות אחר כך, עדיין הוא נחשב חי.

שנינו במשנה: וַאֲפִילּוּ רָאוּהוּ מְגוּיָּיד (חתוך ופצוע) אין מעידים עליו שמת. ושואלים: לְמֵימְרָא [האם לומר] מכאן שהמְגוּיַּיד חַיֵּי [חי] אחר כך? וּרְמִינְהִי [ומטילים, מראים סתירה] ממה ששנינו: אָדָם אֵינוֹ מְטַמֵּא בטומאת מת עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ ממש, אֲפִילּוּ היה מְגוּיָיד, וַאֲפִילּוּ גּוֹסֵס. ומכאן נדייק: טַמּוּיֵי [לטמא] עדיין הוא לֹא מְטַמֵּא, לפי שיש בו עוד חיים, הָא מִיחֲיָיא [הרי לחיות] לָא חַיֵּי [איננו חי עוד]! אָמַר אַבַּיֵי: לָא קַשְׁיָא [אין זה קשה], הָא [זו] כשיטת ר' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, הָא [זו] כשיטת רַבָּנַן [חכמים], דְּתַנְיָא [שכן שנינו בברייתא]: מְעִידִין עַל הַמְגוּיָּיד שהוא כמת, וְאֵין מְעִידִין עַל הַצָּלוּב (התלוי על צלב). ר' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף עַל הַמְגוּיָּיד אֵין מְעִידִין מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לִכָּווֹת, שעל ידי כוויה פעמים אפשר לגרום שתיפסק שתיתת הדם, וְיוכל לִחְיוֹת. ומקשים: וּמִי מָצֵית לְאוֹקוֹמֵי [והאם יכול אתה להעמיד לפרש את משנתנו] כְּר' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר? וְהָא קָתָנֵי סֵיפָא [והרי שנה בסופה], בהמשכה של המשנה: מַעֲשֶׂה בְּעַסְיָא בְּאֶחָד שֶׁשִּׁילְשְׁלוּהוּ לַיָּם על ידי חבל לצלול בו, וְאחר כך כאשר משכו את החבל חזרה לֹא עָלְתָה בְּיָדָם אֶלָּא רַגְלוֹ, ולא ידעו אם טבע ומת, או נמלט, וְאָמְרוּ חֲכָמִים: אם הרגל היתה חתוכה מִן הָאַרְכּוּבָה (הברך) וּלְמַעְלָה תִּנָּשֵׂא, שכן אחרי פציעה כזו ודאי אין אפשרות שימשיך לחיות, ואם הרגל שהועלתה היתה חתוכה רק מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַטָּה לֹא תִּנָּשֵׂא. משמע שאפילו במגוייד באופן כזה, יש להניח שמת, ואם דעת ר' שמעון בן אלעזר היא מדוע אין הוא אומר שחוששים שהוא חי אפילו אם הרגל היתה חתוכה מן הארכובה ולמעלה? ומשיבים: שָׁאנֵי מַיָּא דְּמַרְזוּ [שונים הם מים שהם מגבירים את] המַכָּה, הפצע, ואת הכאב, ומאחר שהיה במים, יש להניח אף בפציעה כזו שמת כבר. ושואלים: וְהָאָמַר [והרי אמר] רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לְדִידִי חֲזִי לִי הַהוּא טַיָּיעָא [אני עצמי ראיתי ערבי אחד] דְּשָׁקֵיל סַפְסֵירָא וְגַיְּידֵיהּ לִגְמַלֵיהּ [שלקח סייף וחתך את גמלו] וְלֹא אַפְסִיקַתֵּיהּ לְנַעֲרוּתֵיהּ [הפסיק הגמל לנעור] ומת מיד. משמע שהגיוד הורג לחלוטין ואין לו תקנה! אָמַר אַבַּיֵי: הַהִיא כְּחִישָׁא הָוְיָא [אותו גמל כחוש היה] וחלש, ולכן מת מיד. רָבָא אָמַר: במשנה מדובר כשהיה מגוייד בְּסַכִּין מְלוּבֶּנֶת, וְדִבְרֵי הַכּל אין מעידים עליו שמת בגלל הפציעה, שהרי בגלל ליבון הסכין נסגר הפצע. ב נאמר במשנה שאפילו ראוהו... וְהַחַיָּה אוֹכֶלֶת בו אין מעידים עליו שמת. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שראו שאוכלת מִמָּקוֹם שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ יוֹצְאָה על ידי פציעה שם, כגון שאוכלת את ידו או את רגלו, אֲבָל אם אוכלת מִמָּקוֹם שֶׁנַּפְשׁוֹ יוֹצְאָה, כגון מוחו או לבו מְעִידִין עליו. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁחַט בּוֹ באדם אחד שְׁנַיִם מן ה"סימנים", קנה וּושט, אוֹ רוֹב שְׁנַיִם, וּבָרַח הנשחט ולא ראוהו עוד מְעִידִין עליו שמת. ומקשים: אִינִי [וכי כך הוא]? וְהָאָמַר [והרי אמר] רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁחַט בּוֹ שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם וְרָמַז הנשחט וְאָמַר: "כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי" הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. וכיון שרק אדם חי יכול לתת גט, משמע שהנשחט נחשב כחַי! ומשיבים: ודאי חַי הוּא עדיין באותה שעה, וְאולם סוֹפוֹ לָמוּת בוודאי, ולכן אפשר לפי שעה לכתוב גט בשבילו כחי, אבל אפשר גם להעיד עליו שהוא מת כעבור זמן מה. ושואלים: אֶלָּא מֵעַתָּה, אם רואים אנו זאת כהריגה, יְהֵא גּוֹלֶה עַל יָדוֹ אם שחט אדם בשגגה. אַלָּמָּה תַּנְיָא [מדוע שנויה ברייתא]: שָׁחַט שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם בשגגה הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גּוֹלֶה, לפי שאין זו נחשבת להריגה! ומשיבים: הָא אִיתְּמַר עֲלָהּ [הרי נאמר על כך] אָמַר רַב הוֹשַׁעֲיָא: חָיְישִׁינַן [חוששים אנו] שֶׁמָּא הָרוּחַ בִּלְבְּלָתוּ ומחמת הרוח מת לבסוף, ולא מחמת הפציעה, לכן אינו חייב גלות. אִי נַמִי [או גם כן] שֶׁמָּא אִיהוּ [הוא], הנשחט עצמו קֵירֵב מִיתָתוֹ כגון שהתנועע בחוזקה, וגרם על ידי כך נזק לעצמו. ולכן אין השוחטו גולה. ושואלים: מַאי בֵּינַיְיהוּ [מה ההבדל ביניהם], בין הטעמים של רוח, או שהוא קירב מיתתו? ומסבירים: כגון דְּשָׁחֲטֵיהּ בְּבֵיתָא דְּשֵׁישָׁא וּפַרְכֵּיס [ששחטוֹ בבית של שיש הסגור מכל צד ואין בו רוח ופירכס] הרבה מעצמו, שאם הרוח היא הגורמת הרי לא היתה שם רוח, אבל אם הפירכוס גורם הרי פירכס. אִי נַמִי [או גם כן]: דְּשָׁחֲטֵיהּ בְּבָרָא [ששחטוֹ בחוץ] וְלֹא פַּרְכֵּיס [פירכס] כלל, שאז חוששים לרוח, ולא למעשה עצמו" (יבמות קכ,ב-קכא,א).