קביעת רגע המוות – רקע היסטורי
בעבר היה נהוג לקבוע מוות על ידי הפסקה מוחלטת של הנשימה ושל פעולת הלב.

עם השנים נוצרו טעיות רבות בזיהוי מתים, ולעיתים היו קובעים מוות לאדם חי. החשש הישיר של מצב זה היה הפחד מקבורת אנשים חיים. כדי למנוע חשש זה הוציא הדוכס ממקלנבורג בשנת 1772 פקודה האוסרת קבורת אדם עד שלושה ימים מרגע הפסקת הנשימה והדופק. קביעת המוות לפי פקודה זו הייתה הופעת כתמי מוות ועיכול בשר. פקודת הדוכס התקבלה כחוק במדינות רבות ונאסר בהם קבורת אדם ביום מותו.

בהעדר אמצעי החייאה, כמעט לא היה הבדל בין זמן הפסקת הנשימה לזמן הפסקת הדופק ופעילות הלב. עם השנים נוצרו טכנולוגיות רפואיות המאפשרות נשימה מלאכותית, הגורמת להמשך תפקוד הלב גם לאחר הפסקת תפקוד הנשימה באופן עצמוני. מצב זה הביא להגדרה מחודשת בעולם הרפואה 'מוות מוחי'. אדם שתאי מוחו מתו, באופן מוחלט, ובעקבות כך מערכת הנשימה שלו חדלה לפעול באופן בלתי הפיך, אבל מערכת הלב שלו פועלת באופן סדיר (על ידי הנשמה מלאכותית). בשנות השישים קבוצות רופאים בארצות הברית הגדירו את המוות המוחי כמוות. בהדרגה התפשטה הגדרה זו כהגדרת המוות על ידי הרופאים ברוב מדינות העולם המערבי. היום רוב מדינות העולם, רוב הרופאים ורוב הפילוסופים ואנשי הרוח בעולם מגדירים את המוות המוחי כמוות מוחלט. עם זאת במדינות מסוימות קיימים הסתייגויות מקביעת המוות המוחי כמוות על רקע דתי, או על רקע השקפתי פילוסופי.

 רקע הלכתי
פקודת הדוכס ממקלנבורג עוררה פולמוס בין היהודים. פקודה זו עמדה לכאורה בסתירה לאיסור הלנת המת. היו יהודים (ובראשם רבי משה מנדלסון, אבי ההשכלה) שטענו שיש לקבל את הפקודה כיוון שאין כל סימן היכול לקבוע בוודאות מוות ללא סימני כתמי מוות או עיקול בשר, ואם כן, אין בקבלת הפקודה איסור הלנת המת, שהרי עדיין אין ודאות לגבי מותו של האדם. מצד שני היו פוסקים (ובראשם היעב"ץ) שטענו שיש איסור הלנת המת בקבלת הפקודה, ויש להתייחס לקביעת המוות הרפואית המקובלת (הפסקת נשימה ודופק) כקביעה ודאית של מוות. פקודת הדוכס שהתקבלה כחוק מחייב גם עבור היהודים באותה תקופה באזורים מסוימים, יצרה מצב שהמתים נקברו רק אחרי שלושה ימים. נוהג זה התפשט באופן שרבים חשבו שזהו דין התורה. החתם סופר יצא נגד בלבול זה ובירר מחדש את קביעת רגע המוות. על פי הגדרתו אדם 'המוטל כאבן דומם ואין בו שום דפיקה (ללא דופק) ואם אחר כך בטל ממנו הנשימה, אין לנו אלא דברי תורתנו הקדושה שהוא מת'. בנוסף לחתם סופר גם ה'חכם צבי' עסק בשאלת קביעת  רגע המוות, ולדעתו הפסקת פעולת הלב היא המגדירה מוות.

בזמן הזה קיים פולמוס ודיון בין הרבנים הפוסקים ולרופאים ואנשי האתיקה האם אפשר להתבסס על המוות המוחי כמוות, או שיש להמתין גם למוות לבבי. העניין העיקרי שעומד לדיון מבחינה מעשית הוא האפשרות להשתיל את אבריו של המת מוות מוחי לפני מותו הלבבי. גם בין הפוסקים המסכמים באופן עקרוני להחשיב את המוות המוחי כמוות, קיים דיון כיצד ועל ידי מי ניתן לקבוע שאכן כל תאי המוח מתו. לכן למעשה אף שחלק מן הפוסקים קבעו עקרונית שיש להתבסס על המוות המוחי כהגדרת המוות, כמעט לא ניתן למצוא פוסקים המאפשרים באופן מעשי ביצוע של השתלות לב-ריאה.