דעות הפוסקים בימינו
 בין הפוסקים בימינו קיימים מחלוקות עקרוניות ומחלוקות מעשיות לגבי קביעת רגע המוות על היבטיו השונים. ברור לכל העוסקים בשאלה שהמוות בהגדרתו הבסיסית הוא מצב בלתי הפיך. השאלה היא אם כן, מהו האיבר או מהי המערכת הביולוגית שבלי תפקודה האדם מוגדר מת.

•    'מוות לבבי': לדעת הציץ אליעזר (הרב ולדנברג ז"ל), הרב אלישיב ז"ל, שבט הלוי (הרב וואזנר שליט"א) ורבנים נוספים, רק הפסקת פעולות הלב מגדירה מוות. לפי זה גם אדם במצב של מוות מוחי, כל עוד ליבו פועם מוגדר חי. בין הפוסקים בשיטה זו קיימים מחלוקת אודות החיוב להאריך את חיי האדם הנמצא ב'מוות מוחי'. האם יש לנסות לבצע בו החייאה במקרה של דום לב, והאם מותר חובה להמשיך את פעילות מכונות ההנשמה המחוברות אליו.

•    'מווות מוחי': לדעת הרב שלמה זלמן אויערבך ז"ל  הרס כל תאי המוח, הוא המגדיר מוות. בחלק מתשובותיו הסכים ה'אגרות משה' (הרב משה פיינשטין ז"ל) לקביעה זו.

•    'מוות נשימתי': לדעת הרב מרדכי אליהו ז"ל, הרב אברהם שפירא ז"ל, החלטת מועצת הרבנות הראשית, ופוסקים נוספים, הפסקה הנשימה העצמונית באופן בלתי הפיך, מגדירה מוות. בחלק מתשובותיו הסכים ה'אגרות משה' לדעה זו. לפי שיטה זו הבנת הרופאים וידיעותיהם בכל דור לגבי השאלה האם הפסקת הנשימה היא בלתי הפיכה, היא הקובעת את המוות באותו זמן. ייתכן שבזמן הזה רק קביעת מוות מוחי יכולה להעיד על הפסקה בלתי הפיכה של מערכת הנשימה, ולמרות זאת לפי דעת הפוסקים הללו, המערכת הקובעת היא מערכת הנשימה ולא תאי המוח (המוח הוא רק האמצעי הטכני דרכו בודקים האם ייתכן שהאדם יחזור לנשום אי פעם באופן עצמוני).