רגע המוות וחיי שעה בפוסקים
בעניין המחלוקת של הסוגיה שלנו, פסקו הרמב"ם והשולחן ערוך, שבדיקת נשימה (בדיקת חוטמו) היא הבדיקה הקובעת האם להמשיך ולחלל שבת בניסיון להציל חיים. מצד שני העיקרון הברור העולה מהסוגיה שלנו שיש לחלל שבת אפילו כדי להציל את האדם לזמן מועט, להחיות אותו חיי שעה, נפסק גם הוא לדעת כל הפוסקים. לגבי אדם גוסס נקבע באופן ברור בהלכה שאין לגעת בו, כיוון שמצד אחד אי אפשר להצילו, ומצד שני כל נגיעה בו עלולה לקרב את מיתתו. הרמ"א מחדד את איסור נגיעה בגוסס וקובע שאסור לעשות כל מעשה שיגרום לגוסס למות אפילו ללא נגיעה בגוסס. מצד שני הרמ"א מתיר להפסיק דברים המונעים את יציאת נשמתו של הגוסס.

רמב"ם הלכות שבת פרק ב

 הלכה יח
מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם מפקחין עליו, מצאוהו חי אף על פי שנתרוצץ ואי אפשר שיבריא מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי אותה שעה.

הלכה יט
בדקו עד חטמו ולא מצאו בו נשמה מניחין אותו שם שכבר מת. בדקו ומצאו עליונים מתים לא יאמרו כבר מתו תחתונים אלא מפקחין על הכל שאפשר במפולת שימות העליון ויהיה התחתון חי.


שולחן ערוך אורח חיים סימן שכט

 סעיף ג
מי שנפלה עליו מפולת, ספק חי ספק מת, ספק הוא שם ספק אינו שם, מפקחין עליו אע"פ שיש בו כמה ספיקות.

סעיף ד
אפי' מצאוהו מרוצץ, שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה, מפקחין ובודקים עד חוטמו; אם לא הרגישו בחוטמו חיות, אז ודאי מת לא שנא פגעו בראשו תחלה לא שנא פגעו ברגליו תחלה.


שולחן ערוך יורה דעה סימן שלט

סעיף א
 הגוסס, הרי הוא כחי לכל דבריו. אין קושרין לחייו, ואין סכין אותו, ואין מדיחין אותו, ואין פוקקין את נקביו, ואין שומטין הכר מתחתיו, ואין נותנין אותו על גבי חול, ולא על גבי חרסית ולא על גבי אדמה, ואין נותנין על כריסו לא קערה ולא מגריפה ולא צלוחית של מים ולא גרגיר של מלח, ואין משמיעין עליו עיירות, ואין שוכרין חלילין ומקוננות, ואין מעמצין עיניו עד שתצא נפשו. וכל המעמץ עם יציאת הנפש, ה"ז שופך דמים. ואין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו, ולא מכניסין עמו ארון לבית, עד שימות. ואין פותחין עליו בצדוק הדין, עד שתצא נפשו.

הגה: וי"א דאין חוצבין לו קבר אע"פ שאינו עמו בבית, עד אחר שימות (ריב"ש סימן קי"ד). אסור לחצוב שום קבר להיות פתוח עד למחר שלא יקברו בו המת באותו היום, ויש סכנה בדבר (רבינו ירוחם בשם הר"י החסיד ז"ל). וכן אסור לגרום למת שימות מהרה, כגון מי שהוא גוסס זמן ארוך ולא יוכל להפרד, אסור להשמט הכר והכסת מתחתיו, מכח שאומרין שיש נוצות מקצת עופות שגורמים זה וכן לא יזיזנו ממקומו. וכן אסור לשוםמפתחות ב"ה תחת ראשו, כדי שיפרד. אבל אם יש שם דבר שגורם עכוב יציאת הנפש, כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק כגון חוטב עצים או שיש מלח על לשונו ואלו מעכבים יציאת הנפש, מותר להסירו משם, דאין בזה מעשה כלל, אלא שמסיר המונע (הכל בהגהת אלפסי פרק אלו מגלחין).