ניסוי הכבשה
כאשר תפיסת המוות המוחי התחילה להתפשט בעולם כתפיסה המגדירה מוות, נדרש הרב שלמה זלמן אויערבך ז"ל לשאלה זו. בתחילה רצה הרב להוכיח מסוגיית הגמרא בערכין הקובעת שעובר מת לפני שאימו מתה, שאין להחשיב את המוות המוחי למוות, כיוון שהיום ניתן ליילד ילד חי אחרי מוות מוחי של אימו. אבל התעורר אצלו ספק האם בתנאי ההחייאה המצויים היום בבתי החולים, עדיין קביעת הסוגיה בערכין נכונה בכל מצב. ייתכן שאולי כאשר יש אפשרות לבצע החייאה והארכת פעילות הלב באימא ובעובר, יכול להיות מצב שהאימא תמות לפני העובר. לפי זה לא ניתן להוכיח שלידת ילד חי לאחר מוות מוחי סותרת את הגדרת המוות המוחי כרגע המוות מבחינה הלכתית.

לאור ספק זה ביקש הרב מרופאים שונים לבצע ניסוי לבדיקת נכונות הקביעה של הסוגיה בערכין במצב של מוות ודאי, תוך המשכת פעילות הלב על ידי החייאה. לצורך הניסוי השתמשו בכבשה מעוברת. הרופאים שאבו את מוחה של הכבשה, במצב זה בלי מוח הכבשה הייתה מוגדרת כמתה באופן ודאי. את הכבשה המתה, המשיכו להחיות אותה על ידי מכונת הנשמה. הכבשה נשארה ללא מוח משך שלוש שעות. בכל אותם שעות מערכות הדופק שלה ושל העובר תפקדו באופן תקין. בשלב הבא ביצעו כריתה מלאה של ראש הכבשה. דופק הכבשה האם המשיך לפעום באופן תקין. לאחר עשרים דקות חלה ירידה משמעותית בדופק של העובר, ולאחר ניתוח קיסרי הוצא עובר מת. לכאורה ניסוי זה הוכיח שבתנאי החייאה ייתכן מצב של עובר חי בעוד אימו מתה. אלא שאחד מהמעורבים בניסוי טען שההוכחה היחידה לחייו של העובר לאחר מיתת אימו היא הדופק התקין שנמדד לו לאחר כריתת ראש אימו. מצד שני בכל אותו זמן גם לאימו, שודאי הייתה כבר מתה, היה דופק. ייתכן לפי זה שכשם שהאימא מתה והדופק שלה המשיך לפעום כך גם העובר היה מת למרות שהדופק שלו המשיך לפעום.

כדי לסתור את הטענה הזו, בוצע ניסוי נוסף. לאחר כריתת ראש הכבשה בניסוי הנוסף, המשיכה מכונת ההנשמה להפעיל את הלב כסדרו. לאחר עשרים וחמש דקות בוצע ניתוח קיסרי והוצא טלה חי. הטלה המשיך לחיות אחר כך באופן נורמאלי. בניסוי זה הוכח למעלה מכל ספק שלא ניתן להוכיח מהאפשרות ליילד אישה לאחר מוות מוחי, שהמוות המוחי אינו מוגדר כמוות על פי ההלכה. בעיקבות ניסוי זה שינה הרב שלמה זלמן אויערבך את דעתו ופסק שבאופן עקרוני מוות מוחי מגדיר מוות על פי ההלכה.