מלתא אגב אורחיה קא משמע לן

בסוגיה שלנו, הסוגיה הראשונה בתלמוד אנו פוגשים אחד העקרונות המתודיים שהתלמוד משתמש בו פעמים רבות על מנת ללמד אותנו דברים שהם מעבר למידע אותו אנו צריכים כעת. כאשר ישנו מידע אותו אנו מחפשים, התלמוד ינסה בדרך אגב ללמד אותנו דברים נוספים. בסוגיה שלנו אנו מבררים מהי נקודת הזמן בה אפשר להתחיל לקרוא קריאת שמע. במקום לענות בצורה פשוטה 'צאת הכוכבים' המשנה כותבת 'משעה שהכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן'. כך המשנה מלמדת אותנו דין חדש בדיני 'אכילת תרומה' ובדיני טהרת 'טבול יום'. בצורת לימוד כזו מלבד הרחבת הידע יש גם מסר חינוכי, אין ידיעת חלק אחד בתורה מנותק מידיעת החלק האחר. גם כשאתה עסוק בדיני קריאת שמע, תנסה להרחיב את ידיעותיך בשאר חלקי התורה. להלן מספר דוגמאות נוספות בהם התלמוד משתמש בדרך זו.

·"תָנוּ רַבָּנָן [ששנו חכמים]; נאמר: "וּלְקַחְתֶּם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר..." (ויקרא כג, מ), "ולקחתם" משמעו: שֶׁתְּהֵא לְקִיחָה בְּיַד כָּל אֶחָד וְאֶחָד. "לָכֶם" משמעו: מִשֶּׁלָּכֶם לְהוֹצִיא אֶת הלולב הַשָּׁאוּל וְאֶת הַגָּזוּל. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נְתָנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה ממש, שאז שוב אינו של חבירו אלא שלו. וּמַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְר' יְהוֹשֻׁעַ וְר' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְר' עֲקִיבָא שֶׁהָיוּ בָּאִין (נוסעים) בִּסְפִינָה בימי חג הסוכות, וְלֹא הָיָה לוּלָב אֶלָּא לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּלְבַד, שֶׁלְּקָחוֹ (קנאו) בְּאֶלֶף זוּז. נְטָלוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְיָצָא בּוֹ ידי חובה, וּנְתָנוֹ לְר' יְהוֹשֻׁעַ בְּמַתָּנָה. נְטָלוֹ ר' יְהוֹשֻׁעַ וְיָצָא בּוֹ, וּנְתָנוֹ לְר' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בְּמַתָּנָה, נְטָלוֹ ר' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְיָצָא בּוֹ וּנְתָנוֹ בְּמַתָּנָה לְר' עֲקִיבָא, נְטָלוֹ ר' עֲקִיבָא וְיָצָא בּוֹ וְהֶחֱזִירוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל. על מעשה זה שואלים: לָמָּה לִי לְמֵימַר [מדוע היה לו לומר] את סוף המעשה שהֶחֱזִירוֹ ר' עקיבא לרבן גמליאל? שהרי לעיקר הענין די לנו בסיפור כיצד יצאו ידי חובתם במתנה. ומשיבים: מִלְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָמַשְׁמַע לָן [דבר בדרך אגב השמיע לנו] כי מַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר שְׁמָהּ מַתָּנָה. שאף על פי שמראש היתנה שמתנה זו תוחזר אליו, כיון שנותן אותה לפי שעה במתנה הרי זו קרויה מתנה גמורה פירוש וכעין זה אָמַר רָבָא; האומר לחבירו: "הֵא לְךָ אֶתְרוֹג זֶה עַל מְנָת שֶׁתַּחְזִירֵהוּ לִי" ונְטָלוֹ זה וְיָצָא בּוֹ, אם הֶחֱזִירוֹ לאחר מכן לנותן יָצָא בו ידי חובה, לֹא הֶחֱזִירוֹ לֹא יָצָא, שכיון שלא קיים את התנאי, נמצא שלא היתה לו זכות במתנה. ושואלים עוד: לָמָּה לִי לְמֵימַר [לומר] ולספר בלולב זה שֶׁלְּקָחוֹ רבן גמליאל בְּאֶלֶף זוּז? ומשיבים: לְהוֹדִיעֲךָ כַּמָּה מִצְוֹת חֲבִיבוֹת עֲלֵיהֶן, ששילם סכום עצום זה לקנות בו לולב" (סוכה מא,ב).

·"שואלים על לשון המשנה: לָמָּה לִי לְמִיתְנָא [לשנות] בֵּית חֲתָנוּת לִבְנוֹ וּבֵית אַלְמָנוּת לְבִתּוֹ? לִיתְנֵי [שישנה] בֵּית חֲתָנוּת לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ, וּבֵית אַלְמָנוּת לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ! ומשיבים: מִלְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לָן [דבר בדרך אגב השמיע לנו], דְּלָא דַּרְכָּא דַּחֲתָנָא לְמֵידַר בֵּי חֲמוּהּ [שאין דרך חתן לגור בבית חמיו], אין זו דרך ארץ, כְּדִכְתִיב [כמו שנאמר] בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא: הַכּל שָׁקַלְתִּי בְּכַף מאזְנַיִם וְלֹא מָצָאתִי דבר שהוא קַל מִסּוּבִּין. וְ אולם קַל מִסּוּבִּין מבחינה מוסרית חָתָן הַדָּר בְּבֵית חָמִיו, וְקַל מֵחָתָן הדר בבית חמיו אוֹרֵחַ מַכְנִיס אוֹרֵחַ. וְקַל מֵאוֹרֵחַ מֵשִׁיב דָּבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמַע את השאלה כראוי, שֶׁנֶּאֱמַר: "מֵשִׁיב דָּבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע אִוֶּלֶת הִיא לוֹ וּכְלִמָּה" (משלי יח, יג). ולכן לא נשנה במשנה ענין זה של העושה בית חתנות לבתו" (בבא בתרא צח,ב).

·"שנינו במשנה: יֵשׁ בַּעֲרָכִין לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר, כֵּיצַד? אֶחָד שֶׁהֶעֱרִיךְ את הנאה שבישראל ואת הכעור שבישראל נותן חמישים סלע. ומדייקים מלשון המשנה: בְּיִשְׂרָאֵל אִין [כן], בַּגּוֹיִם לֹא, ושואלים: לֵימָא מַתְנִיתִין [האם נאמר שמשנתנו] היא שלֹא כְּשיטת ר' מֵאִיר, הסבור שמעריכים את הגוי, דִּתְנַן [ששנינו במשנה]: גּוֹי, ר' מֵאִיר אוֹמֵר: נֶעֱרָךְ על ידי ישראל, אֲבָל לֹא מַעֲרִיךְ? ומשיבים: יש לפרש את משנתנו אֲפִילּוּ תֵּימָא [תאמר] שהיא כשיטת ר' מֵאִיר, ויש לומר כי הוּא הַדִּין שאֲפִילּוּ בגוֹי נַמִי [גם כן] מדובר, אֶלָּא מִלְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָמַשְׁמַע לָן [דבר נוסף בדרך אגב משמיע לנו], כְּדברי רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, שאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיּאמַר "כַּמָה נָאֶה גּוֹי זֶה", כפי שדרשו חכמים את הכתוב "ולא תְחָנֵּם" (דברים ז, ב) שאסור להזכיר חן שיש בגוי" (ערכין יג,ב-יד,א).