שלום מלכות בתלמוד
בסיפור של קמצא ובר קמצא רצו בתחילה החכמים להקריב את הקורבן 'משום שלום מלכות'. כדי שלא יגרם על ידי הסירוב להקריב את הקרבן סכסוך בין היהודים לשלטון (כפי שאכן אירע כשבפועל סירבו להקריב, על פי דעתו של רבי זכריה בן אבקולס). מושג זה מופיע כמה פעמים בתלמוד כטענה שבכוחה לבטל דין או לשנות דין.·

* כתיבת התאריך לפי שנת המלכות בגט: חכמים תקנו לכתוב בגט את תאריך נתינתו לפי מספר השנים של המלך שמולך באותו זמן במדינה. הגמרא מסבירה שתקנה זו היא 'משום שלום מלכות'. תקנה זו תוקנה למרות שבאופנים מסוימים (אם יכתבו את התאריך שלא כהוגן) עלול הדבר לפסול את הגט, ולהביא מצב שאשת איש תינשא ותלד ממזרים.

"שנינו במשנה שאחד מן הדברים הפוסלים את הגט הוא אם כתבו לשם מלכות שאינה הוגנת. ושואלים: מַאי [מה פירוש] "מַלְכוּת שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת"? ומשיבים: מַלְכוּת הָרוֹמִיִּים, והוא כתב את הגט במדינה כגון בבל, שאין הרומאים מושלים בה. וְאַמַּאיקָרֵי לָהּ [ומדוע קוראים לה] "מַלְכוּת שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת"? מִשּׁוּם שאֵין לָהֶם לֹא כְּתָב משלהם וְלֹא לָשׁוֹן משלהם, אלא לקחו אותם מאומות אחרות. אָמַר עוּלָּא: מִפְּנֵי מָה תַּקִּינוּ [תיקנו] חכמים שיכתבו בזמן הגט את שנות המַלְכוּת בְּגִיטִּין מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת, שהמלכות מקפידה שהשטרות החשובים הניתנים בה יהיו כתובים בתאריך של אותה מלכות. ותוהים: וכי בגלל תקנה שתיקנו חכמים רק מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת, ואירע שלא כתב כהוגן, יחמירו כל כך שתֵּצֵא האשה מן הבעל וְהַוָּלָד מַמְזֵר?! ומשיבים: אִין [כן], ר' מֵאִיר (שסתם משנה היא שיטת ר' מאיר) הולך בענין זה לְטַעֲמֵיהּ [לטעמו, לשיטתו], שאָמַר רַב הַמְנוּנָא מִשְּׁמֵיהּ [משמו] שלעוּלָּא: אוֹמֵר הָיָה ר' מֵאִיר: כָּל הַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ (מתבנית, נוסח) שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בְּגִיטִּין, אפילו אם עשה שינוי בלתי חשוב אינו גט, ואם נישאה האשה על סמך גט כזה הַוָּלָד מַמְזֵר" (גיטין פ,א).

*   קבלת צדקה מנוכרים: מעיקר הדין אין לקבל צדקה מגויים. בגמרא מובא מעשה בו שלחה אמו של מלך פרס כסף חכמים על מנת לחלקם לעניים. האמוריים נחלקו בשאלה מה היה צריך לעשות במקרה זה. במוקד הסוגיה השאלה, באיזה אופן לא תיפגע המלכה ולא יוצר מצב של פגיעה בשלום מלכות."מסופר: אִיפְרָא הוּרְמִיז אִימֵּיהּ [אימו] של שָׁבוֹר מַלְכָּא [המלך] מלך פרס, שְׁדַרָה אַרְבַּע מֵאָה דִּינָרֵי לְקַמֵּיהּ [שלחה ארבע מאות דינרים לפני] ר' אַמִי וְלֹא קַבְּלִינְהוּ [קיבל אותם]. שְׁדַרִינְהוּ קַמֵּיהּ [שלחה אותם לפני] רָבָא, וְקַבְּלִינְהוּ [וקיבל אותם] מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת. שָׁמַע ר' אַמִי אִיקְפַּד [הקפיד על כך], אָמַר: וכי רבא לֵית לֵיהּ [אין לו, אינו סבור] שיש ללמוד מן הכתוב "בִּיבשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָהנָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ" (ישעיה כז, יא), שכאשר תכלה מאומה מסויימת כל צדקה ("ביבוש קצירה") מגיע זמן הפורענות לאותה אומה, ולכן אין לסייע לגויים לעשות זכות?! ושואלים: וְרָבָא מה טעם קיבל? ומשיבים: מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת. ושואלים: וְר' אַמִי נַמִי [גם כן] היה צריך להתחשב מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת! ומשיבים: דְּאִיבָּעֵי לֵיהּ לְמִפְלְגִינְהוּ [שהיה צריך לו לחלק אותם] את הכספים הללו לַעֲנִיֵּי גוֹיִים ולא לעניי ישראל, שיש בזיון לישראל שהם נזקקין לחסד האומות כדי לפרנס את עניי ישראל. ומספרים: וְרָבָא נַמִי [גם כן] לַעֲנִיֵּי גוֹיִים יְהָבִינְהוּ [נתן אותם] ולא לעניי ישראל, וְר' אַמִי דְּאִיקְפַּד [שהקפיד] על כך הוּא משוםשלֹא סִיְּימוּהָ קַמֵּיהּ [לפניו] ולא סיפרו לו שחילק רבא לעניים גויים" (בבא בתרא י,ב).