ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולוס
אנו רגילים להתייחס לענווה כתכונה וצורת התנהגות חיובית. בסוגיה שלנו אמר רבי יוחנן על רבי זכריה בן אבקולוס, "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו". דברי רבי יוחנן מעלים שתי שאלות: מדוע רבי יוחנן משתמש בתכונת הענווה החיובית בהקשר לביקורת חמורה? מה הקשר בין ענווה להתנהגותו של רבי זכריה?

ביטוי זה כלפי רבי זכריה מופיע גם בתוספתא במסכת שבת. שם נאמר משפט זה בהקשר הלכתי לגמרי, "בית הלל אומרים מגביהין מעל השלחן עצמות וקלפין, בית שמיי אומרים מסלק את הטבלה כולה ומנערה. זכריה בן אבקילס לא היה נוהג לא כדברי בית שמיי ולא כדברי בית הלל אלא נוטל ומשליך לאחר המטה אמר ר' יוסה ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילס היא שרפה את ההיכל" (תוספתא שבת טז, הל' ז). בתוספתא לכאורה הביקורת כלפי רבי זכריה היא על ההתחמקות מההכרעה בין דעות החולקות בהלכה. הוא אינו מסוגל להכריע בין דברי בית שמאי לדברי בית הלל ולכן הוא מוצא פיתרון מתחמק, הוא יתנהג לא לגמרי כבית שמאי ולא לגמרי כבית הלל. רבי יוסי אינו אוהב את ההתחמקות הזו, וזה מזכיר לו את תוצאות ההתנהגות הזו בהקשר של הסיפור שלנו. לכן בוחר רבי יוסי להעביר את הביקורת שלו על הכרעת רבי זכריה במחלוקת בית שמאי ובית הלל דרך תוצאות הסיפור שלנו, חורבן בית המקדש.  לפי זה מובן שהענווה של רבי זכריה הייתה חוסר היכולת להכריע בין דעות החכמים. תכונה זו אכן קשורה לענווה. גם בסיפור שלנו כשברור שהיה צריך לעשות אחת משתי אפשרויות, להרוג את בר קמצא או להקריב את הקורבן של הקיסר, לא הצליח רבי זכריה להגיע לידי הכרעה והוא בחר בדרך ההתחמקות. הוא לא היה מעוניין לאפשר לעשות מעשה שיש חשש שהוא אינו המעשה הנכון. על עמדה זו הוא עמד בתוקף מול חכמים אחרים שרצו להכריע מחוסר ברירה לצד אחד. רבי זכריה  העניו לא היה מוכן להכריע כאחד מן האפשרויות וההתחמקות שלו מהכרעה הובילה לחורבן.

במדרש איכה מסופר פן נוסף של תכונה זו אצל רבי זכריה. על פי המדרש, רבי זכריה היה אחד מהחכמים שהיו בסעודה מננה גורש בר קמצא. הטריגר של בר קמצא להלשין היה חוסר ההתערבות של חכמי ישראל שישבו באותה סעודה. ניתן לשער שרבי זכריה שישב באותה סעודה היה בדילמה מה עליו לעשות, האם לתמוך בעמדת בעל הבית הצודק מבחינת הדין, הוא אינו חייב לאפשר לאדם שאינו מוזמן לשבת בסעודה. או לתמוך בעמדת בר קמצא הסובל בזיונות, גם כאן הוא בחר בדרך הענווה שלו, חוסר התערבות. על פי דרך זו מפרש המהר"צ חיות דברי רבי יוחנן.

רש"י בפירושו לסוגיה הסביר שהסבלנות של רבי זכריה בן אבקולס כלפי בר קמצא, היא הנקראת כאן ענווה ("סבלנותו, שסבל את זה ולא הרגו).