מהר"ץ חיות
המהר"ץ חיות נותן פרשנות חדשה למושג ענווה שנאמר לגבי רבי זכריה בן אבקולס. 

"לא ידעתי מה ענוה היתה בזה שלא הניח לקבל קרבנו ולא להורגו והיה לו להש"ס לומר צדקתו או חסידתו של ר' זכריה בן אבקולס אבל לא לשון ענותנותו.
ועיין רש"י שהרגיש בזה וכ' סבלנותו.
אבל באמת ענוה לחוד וסבלנות לחוד.
אול­ם לפי הדין היה מותר להקריב בעל מום­ וקרבן בזה הענין שהיה סכנה לכלל ישראל, עיין (יומא סט ע"א) דלבשו הכהנים­ בגדי כהונה שלא בשעת עבודה והיו לובשין שעטנז, מ"מ עת לעשות לה' הפרו תורתך. ועיין מגן אברהם או"ח הל' לולב סי' תרנ"ו ס"ק ח' שכתב גם כן ראיה מש"ס כאן דמותר לעבור על לא תעשה מפני אימת המלכות עיין שם. והיינו מזה דחזינן דלא היה נכון בעיני חז"ל דרכו של ר' זכריה בן אבקולס שאמר יאמרו בעלי מומים קרבין­ לגביה מזבח, מוכח שמן הדין היו מותרין מפני אימת מלכות . וכן א­ם היו הורגין את בר קמצא היו עושין ג"כ כדין מפני שרדף אחר כלל ישראל והבא להורגך השכם­ להורגו. ואולם­ מפני גודל ענותנותו של ר' זכריה בן אבקולס לא הרהיב בנפשו עוז לעשות בזה הלכה למעשה וחשש שיחשדו אותו שעשה שלא כהלכה ולא החשיב עצמו לגדול ולקבוע בדעתו להיות עושה הלכה למעשה ולתלות בהוראת שעה, וחישב כי הדבר נמסר רק לגדולי הדור והוא אינו ראוי לזה לעשות גדולות שלא כתורה ולתלות כי עושה למען לגדור גדר ולעמוד בפרץ. ומפני זה אמרו לשון ענותנותו היינו במה שלא רצה לעמוד על דעתו זאת היתה הסיבה לחורבן הבית. ועיין מדרש קינות פסקא בני ציון היקרים­ נאמר שמה 'והיה שמה ר' זכריה בן אבקולס שהיה סיפק בידיהון למחות ולא מיחה, היינו ג"כ על כוונה זו, שהיה בידו להורות הוראת שעה משו­ם עת לעשות לה' הפרו תורתך".

(מהר"ץ חיות)