מלך לכתחילה או דיעבד
בספר דברים מבארת התורה את דיני המלך: "כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי: שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא: רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה' אמר לכם לא תספון לשוב בדרך הזה עוד: ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד: והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים: והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלהיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשתם לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" (דברים יז,יד-כ).

הדרך שבה התורה מצווה על מינוי המלך ודיניו הוא "ואמרת אשימה עלי מלך", אז "שום תשים עליך מלך". מדרך זו על פי הפשט נראה שאין ציווי למנות מלך אלא התורה כותבת את דיני המלך במקרה שבו העם ירצה מלך. הרמב"ן בפירושו לתורה אינו מפרש את הפסוקים כפשוטם אלא לדבריו התורה בפסוקים אלו מגדירה את מינוי המלך כמצווה ולא כרשות.

'ואמרת אשימה עלי מלך', הוא תיאור של מה שיקרה בעתיד, אין כאן הוראה שהיא רשות. ההמשך 'שום תשים עליך מלך' הוא ציווי שלא קשור למתואר בתחילת הפסוק. יש למנות מלך בין אם יבקשו העם ובין אם לא. שיטה זו היא שיטת רבי יהודה ורבי יוסי. דעת רבי יהודה ורבי יוסי המובאת בברייתא שבסוגיה היא "שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה" (סנהדרין כ,ב). הרי שיש למנות מלך לעם ישראל בדיוק כשם שיש לבנות את בית המקדש ובדיוק כשם שיש להכרית את עמלק. אין זה רשות, ואין זה תלוי בבחירת העם, התורה מצווה למנות מלך.  "ואמרת אשימה עלי מלך - על דעת רבותינו כמו ואמור אשימה עלי מלך, והיא מצות עשה שיחייב אותנו לומר כן אחר ירושה וישיבה, כלשון ועשית מעקה לגגך (להלן כב ח), וזולתם. והזכיר "ואמרת", כי מצוה שיבואו לפני הכהנים הלוים ואל השופט ויאמרו להם רצוננו שנשים עלינו מלך:
ולפי דעתי עוד, שגם זה מרמיזותיו על העתידות, שכן היה כששאלו להם את שאול אמרו לשמואל (ש"א ח ה) שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים, וכן כתוב שם (פסוק כ) והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו וגו', כי מה טעם שתאמר התורה במצוה "ככל הגוים אשר סביבותי", ואין ישראל ראויים ללמד מהם ולא לקנא בעושי עולה, אבל זה רמז לענין שיהיה" (רמב"ן דברים יז,יד). 

האברבנל בפירושו לספר שמואל, מעלה תמיהות על פירוש זה. התורה מבארת שיהיה מצב בו בזמן הכניסה לארץ ומלחמות הכיבוש שלה, (מצבים שבהם לכאורה נדרשת הנהגה של מלך במישור המדיני והצבאי) לא יהיה מלך. הכל יונהג על ידי הקב"ה ונביאיו. לאחר מכן, כאשר מלחמות הכיבוש יסתיימו 'וירשתה וישבתה בה', יחליטו העם שהם רוצים מלך. מה פתאום כעת כשאין התמודדות צבאית ואין איום מדיני, העם צריך מלך. לדבריו סיבת הבקשה הזו, כתובה בהמשך הפסוק 'ככל הגוים אשר סביבותי'. העם רוצה מלך כדי להיות כמו כל שאר הגויים. הבקשה הזו פסולה. רק בעיקבות מצב כזה התורה מסכימה למינוי מלך. מינוי המלך איננו מצווה, הוא אפילו לא רשות, הוא מצב לא רצוי. כאשר מצב כזה יוצא לפועל, התורה מצווה על הדרך בה ימונה המלך. המלך לא ימונה כפי שהעם רוצה, אלא על פי ציווי התורה.  מינוי המלך דומה לשיטת האברבנל למצוות 'אשת יפת תואר'. כשאדם רואה במלחמה אישה יפה והוא חושק בה, התורה מפרשת כיצד יש לנהוג בה. ברור שאין חיוב למצוא אישה יפה במלחמה, אלא התורה כותבת כיצד להתנהג כאשר אנו חפצים במשהוא לא ראוי. נראה ששיטה זו היא שיטת רבי נהוראי שסובר שדברי שמואל הנביא היו איומים על העם כדי שיסגו מדרישתם למנות מלך. "רבי נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך וגו'" (סנהדרין כ,ב). 

"יהיה מן הסכלות, שבזמן המלחמות בכיבוש הארץ לא תשאלו מלך, שהוא היה הזמן היותר נאות לצרכו, ואחרי שתירשו את הארץ ותחלקוה ותשבו בה בטח, וכל זה בהשגחת הש"י ומבלי מלך, אז ללא הכרח ומבלי צורך כלל, תאמר אשימה עלי מלך, וזהו ככל הגויים אשר סביבותיך. כלומר לא להכרח ותכלית אחרת. וכאשר יקרה זה, צוה יתברך שלא ימליכו המלך כרצונם, כי אך "אשר יבחר ה' אלקיכם בו מקרב אחיכם". וזו היא המצוה בעצם ובאמת, רוצה לומר: "שום תשים עליך מלך, אשר יבחר ה' אלקיך בו מקרב אחיכם" - לא שיצוה בזה אותם שישאלוהו" (פירוש האברבנל שמואל א ח).