חסדים הראשונים היו שוהים שעה אחת
במשנה נאמר שהחסדים הראשונים היו שוהים שעה אחת כדי ליגיעו למצב של כובד ראש ורק אז היו מתפללים. הגמרא אומרת שאותם חסידים לא היו שוהים רק שעה קודם התפילה שלהם אלא גם שעה לאחר התפילה שלהם. לאחר התפילה יש להישאר לשהות מול הקב"ה. וכן נאמר בברייתא "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת, ומתפללין שעה אחת, וחוזרין ושוהין שעה אחת". השאלה המבקשת היא כיצד תפקדו חסידים אלו, הרי כל תפילה ארכה להם לכל הפחות שעה, והם שהו שעה לפניה ושעה אחריה. סך הכל הם היו תשע שעות ביום סביב התפילה (שלוש תפילות של שלוש שעות). כיצד הייתה מלאכתם ופרנסתם מתקיימת הרי לא היה להם זמן לעסוק במלאכתם. כיצד הייתה תורתם משתמרת, בלי שיהיה להם זמן לחזור עליה. הגמרא עונה על זה שכיוון שהם היו חסידים היה להם סיוע מיוחד מן השמים שמלאכתם התקיימה אפילו שהם לא עסקו בה אלא מעט זמן בכל יום, וכן תורתם לא הייתה נשכחת מהם למרות שלא היה להם זמן לחזור עליה. האדמו"ר הזקן מחב"ד, בעל התניא, מסביר בהלכות תלמוד תורה שהתנהגות זו של החסידים התאפשרה רק לאחר שהם כבר למדו את כל התורה כולה, ועיקר עיסוקם בתורה צריך להיות בחזרות על מנת לא לשכוח או בהתעמקות נוספת במה שהם כבר למדו. אבל אדם שנמצא בשלב הראשוני של לימודו, כשהוא עדיין לא למד את כל חלקי התורה, אינו יכול לנהוג כך, שהרי הסיוע מן השמים הוא שלא תשתכח התורה מן החסידים, אך כאשר לא למדו עדיין אין זה מועיל. לדבריו התפילה באופן זה היא ההגעה לתכלית של הדבקות בקב"ה שהיא התכלית של מצוות התורה, לכן מותר לבטל תלמוד תורה כדי להגיע למדרגה זו.

שולחן ערוך הרב הלכות תלמוד תורה פרק ד
וכן צריכים הרבים להפסיק לימודם למצות תפלה אם השעה עוברת אע"פ שתפלה מדברי סופרים הואיל וכולם חייבים בה מאחר שאין תורתם אומנתם כרשב"י וחביריו:

ואפילו רשב"י וחביריו לא אמרו עליהם שלא היו מפסיקין מלימודם לתפלה אלא לתפלת שמונה עשרה שהיא בקשת רחמים ותחנונים לחיי שעה והתורה היא חיי עולם אבל מפסיקין היו לברכות ק"ש שחרית וערבית אע"פ שהן מדברי סופרים וכן לשאר מצות מדברי סופרים שאם אינו מפסיק נמצא שלמד שלא על מנת לעשות כמ"ש למעלה.

ואפילו בתפלת י"ח אמרו שחסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת שלימה בכל תפלת י"ח משלש תפלות שבכל יום ושעה אחת שלימה קודם כל תפלה ושעה אחת שלימה אחר כל תפלה ונמצא שוהין ט' שעות ביום ולא היו חוששין לביטול תורה אף שתלמוד תורה כנגד כולם מפני שהיו מקשרים דעתם לאדון הכל ב"ה ביראה ואהבה עזה ודביקות אמיתית עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ומצות הדביקות האמיתית ביראה ואהבה היא גדולה ממצות ת"ת וקודמת אליה כמ"ש ראשית חכמה יראת ה'.

אך מכל מקום גם חסידים הראשונים לא היו רשאים להשהות כל כך בתפלה אלא מפני שלמדו כבר תחלה כל התורה שבכתב ושבעל פה כולה וקיימו ידיע(ו)ת התורה שמתוך שחסידים הם היתה תורתם משתמרת ומתקיימת בידם ולא משתכחת מהם.

רק שמצות תלמוד תורה היא והגית בו יומם ולילה וכנגד מצוה זו שקולה מצות הדביקות האמיתית ביראה ואהבה אמיתית ליפטר ממצוה זו כדין כל העוסק במצוה פטור מהמצוה אבל לא כנגד מצות ידיעת התורה וליפטר ממנה ח"ו.

כי תכלית היראה היא לירא ולהתבושש מגדולתו למרות עיני כבודו ח"ו לעשות הרע בעיניו לעבור על אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה בין לא תעשה של תורה בין של דברי סופרים ח"ו ותכלית האהבה היא העבודה לעבדו מאהבה ובשמחה לעשות נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו בקיום מצות עשה של תורה או של דברי סופרים ואהבה בלי עבודה היא אהבה בתענוגים להתענג ולשמוח בה' והיא מעין עולם הבא וקבלת שכר קיום מצות (אבל עבודה מאהבה היא כי מאשר צמאה נפשו לה' לדבקה בו היא רוה צמאונה במי התורה וקיום מצותיה דאורייתא וקוב"ה כולא חד וע"ז נאמר הוי כל צמא לכו למים) ומאחר שידיעת כל התורה למי שאפשר לו היא מצות עשה של תורה כמ"ש למעלה והשוכח דבר ממשנתו מפני שלא חזר על לימודו כראוי כשאפשר לו עובר בלאו א"כ איך יעבור בלאו ועשה מחמת שעוסק ביראת ה' כל היום (וגם מי שאי אפשר לו ידיעת כל התורה הרי אמרו לא עליך המלאכה לגמור).

משא"כ מצות והגית בו יומם ולילה שהותרה מכללה במה שנאמר ואספת דגנך וגו' אמרה תורה הנהג בהן מנהג דרך ארץ ויוכל לצאת ידי חובתו בקביעות עתים ביום ובלילה ואפילו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית בשעת הדחק כשאין לו פנאי מפני טרדת פרנסתו שהיא חיי הגוף וכ"ש וק"ו כשעוסק בחיי נפש לדבקה בה' חיים וע"ז אמרו חכמים שתלמוד תורה היא מדברים שאין להם שיעור: