התפילה במקום קרבן
בתחילת פרק רביעי דנה הגמרא בשאלת המרוק והבסיס עליו תוקנה התפילה. נחלקו שם האמוריים האם התפילה היא תקנת האבות: אברהם, יצחק ויעקב או שהיא תקנה כנגת הקרבנות. למסקנת הגמרא מוסכם שלאחר חורבן בית המקדש הסמיכו את חיוב התפילה על הקרבנות. מסקנה זו מעמידה את התפילה בזמן שאין מקדש כדרך העיקרית והחשובה ביותר לפולחן הבורא.

"איתמר [נאמר], ר' יוסי בר' חנינא אמר: תפלות אבות תקנום. שראשית הקביעה של תפילות שלוש פעמים ביום (אף כי לא בלשונן המאוחרת) קדומה היא ושורשה עוד בימי האבות. ואילו ר' יהושע בן לוי סבור כי תפלות כנגד תמידין תקנום. כלומר, שהתפילות מקבילותלקרבנות התמיד שבמקדש, וצמודות לזמניהם ולאופיים. ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוסי בר' חנינא, ותניא כוותיה [ושנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יהושע בן לוי. ומפרטים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוסי בר' חנינא: אברהם תקן תפלת שחרית, וכפי שנאמר כאשר בא אברהם לראות את סדום ביום לאחר שהתפלל עליה: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'" (בראשית יט, כז) ומתוך הענין, ואף מצד הלשון יודעים אנו שאין משמעות לשון "עמידה" אלא ביטוי לתפלה, וכפי שנאמר לשון זו בקשר לתפילת פינחס אחר המגיפה: "ויעמד פינחס ויפלל ותעצר המגפה"" (תהלים קו, ל). והרי שאברהם כבר נהג לעמוד בתפילה בשעות הבוקר. יצחק תקן תפלת מנחה, וכפי שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (בראשית כד, סג), ואין משמעות לשון "שיחה" אלא ביטוי ל תפלה, וכפי שנאמר "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו" (תהלים קב, א). הרי שיצחק הוא הראשון ההולך לשוח-להתפלל לפנות ערב, בזמן המנחה ואילו יעקב תקן תפלת ערבית, וכפי שנאמר: "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש" (בראשית כח, יא) ואין משמעות לשון "פגיעה" אלא ביטוי לתפלה, וכפי שנאמר בדברי ה' לירמיהו: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי כי אינני שומע אותך" (ירמיהו ז, טז), הרי שיעקב התפלל בשעות בוא השמש שעת ערב.    ותניא כוותיה [ושנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יהושע בן לוי שדיני התפילה נסמכים על דיני הקרבנות: מפני מה אמרו חכמים שזמן תפלת השחר עד חצות היום שהרי קרבן תמיד של שחר אף שכרגיל מקריבים אותו בהשכמה, מותר שיהיה קרב והולך עד חצות. ור' יהודה אומר: דעתי זו שזמן תפילת שחרית עד ארבע שעות בלבד נסמכת על זה שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד ארבע שעות. ומפני מה אמרו חכמים שזמן תפלת המנחה עד הערב שהרי היא נסמכת על תמיד של בין הערביים, ותמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב. ור' יהודה אומר שזמן תפילת המנחה עד פלג המנחה בלבד, שהרי לשיטתו תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה. ומפני מה אמרו שתפלת הערב אין לה קבע שהרי על שריפת אברים ופדרים (חלבי הקרבנות) שלא נתעכלו באש המזבח מבערב, שהם נשארים על המזבח וקרבים והולכים כל הלילה. ומפני מה אמרו שהזמן של תפילת המוספין כל היום שהרי קרבן של מוספין קרב כל היום. ואילו לדעת ר' יהודה שאומר שזמן תפילת המוספים הוא עד שבע שעות ביום, זהו משום שהרי קרבן מוסף קרב והולך עד שבע שעות. עוד שנינו בברייתא שלזמן המנחה שני מועדים, מנחה גדולה ומנחה קטנה. ומבארים את ההבדל בזמן שניהם: ואיזו היא מנחה גדולה משש שעות ומחצה מהזריחה ולמעלה, כלומר, חצי שעה אחרי חצות היום והלאה שהוא הזמן המוקדם ביותר שבו מקריבים תמיד של בין הערביים, בערב פסח שחל להיות בשבת. ואיזו היא מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה והלאה, שהוא הזמן שבו מקריבים כרגיל את קרבן התמיד של בין הערביים. אגב הבאת הדברים איבעיא להו [נשאלה להם], לבני הישיבה שאלה זו: ר' יהודה שקבע את זמן המנחה עד לפלג המנחה, האם פלג מנחה קמא [ראשונה, כלומר מנחה גדולה] קאמר [אמר] או פלג מנחה אחרונה (קטנה) קאמר [אמר]? תאשמע [בוא ושמע] תשובה מפורשת לכך בברייתא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: פלג המנחה אחרונה אמרו, והיא אחת עשרה שעות חסר רביע אחר הזריחה (שהן שעה ורבע לפני השקיעה). בכל אופן ברור כי ברייתא זו מסמיכה את דיני התפילות על הקרבנות, ומכאן ניתן לשאול: נימא תיהוי תיובתיה [האם נאמר שתהיה זו קושיה חמורה] על ר' יוסי בר' חנינא? שלדעתו האבות הם שתיקנו את התפילות! על כך אמר ר' יוסי בר' חנינא: לעולם אימא [יכול אני לומר] לך, אמנם תפלות, אבות תקנום, אלא שאסמכינהו רבנן אקרבנות [הסמיכום חכמים על הקרבנות], בקביעת זמנןובשאר פרטים, אף כי אינם נובעים ממקור משותף. דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כן] שאף ר' יוסי בר' חנינא מסכים שיש בכל זאת קשר מסויים בין דיני הקרבנות והתפילות, תפלת מוסף לדעת ר' יוסי בר' חנינא מאן [מי] תקנה, שוודאי אינה נכנסת במסגרת תפילת האבות. אלא ודאי אף לדעתו תפלות אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן [ואחר כך הסמיכום חכמים] על דיני הקרבנות" (ברכות כו,ב).