כפרה ועונש בגר תושב
איסור רצח הוא איסור חמור, ועונש הרוצח במזיד, מיתה. יהודי שרצח בשוגג, צריך גם כן לכפר על מעשיו ודינו גלות. גוי שרצח בשוגג, אינו יכול לכפר על מעשיו ולכן גם במקרה זה עונשו מוות. הגמרא במסכת מכות דנה בדינו של גר תושב שהרג בשוגג. כמו ברבים מהדינים גם בדין זה דינו של הגר, אינו כשל גוי ואינו כשל יהודי.

"שנינו במשנה: "הַכּל גּוֹלִין עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל שמי שהרג בשגגה אדם מישראל הרי זה גולה, וְיִשְׂרָאֵל גּוֹלִין עַל יְדֵיהֶן, חוּץ מִגֵּר תּוֹשָׁב. וְגֵר תּוֹשָׁב אֵינוֹ גּוֹלֶה כשהורג בשגגה אֶלָּא עַל יְדֵי גֵּר תּוֹשָׁב אחר". ושואלים: אַלְמָא [מכאן] יש להסיק שגר תּוֹשָׁב גּוֹי הוּא, ולכן אין הוא גולה כשהרג ישראל. אֵימָא סֵיפָא [אמור את סופה של המשנה]: גֵּר תּוֹשָׁב גּוֹלֶה עַל יְדֵי גֵּר תּוֹשָׁב, ומכאן יש להסיק שאין הוא כגוי, שהרי אם גוי הוא הלוא אין דין גלות בגוי, ונמצאת איפוא סתירה בין תחילת המשנה לסופה! אָמַר רַב כָּהֲנָא: לָא קַשְׁיָא [אין זה קשה], כָּאן בסוף המשנה מדובר בְּגֵר תּוֹשָׁב שֶׁהָרַג גֵּר תּוֹשָׁב שהריהו גולה, כָּאן בתחילת המשנה מדובר בְּגֵר תּוֹשָׁב שֶׁהָרַג את יִשְׂרָאֵל ינו גולה, משום שאין דינו כישראל שניתן לו להתכפר בגלות. אִיכָּא דְּרָמֵי קְרָאֵי אַהֲדָדֵי [והיה שהשליך מקראות זה על זה, הראה סתירה ביניהם], כְּתִיב [נאמר] בכתוב אחד "לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים האלה למקלט" (במדבר לה, טו), הרי שגר תושב גולה, וּכְתִיב [ונאמר] בפסוק אחר: "וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט" (במדבר לה, יב), ודיוק הכתוב הוא "לָכֶם" וְלֹא לְגֵרִים תושבים, שאינם גולים! על כך אָמַר רַב כָּהֲנָא: לָא קָשְׁיָא [אין זה קשה], כָּאן שאינם גולים מדובר בְּגֵר תּוֹשָׁב שֶׁהָרַג יִשְׂרָאֵל, כָּאן שגולים מדובר בְּגֵר תּוֹשָׁב שֶׁהָרַג גֵּר תּוֹשָׁב. וּרְמִינְהִי [ומשליכים, מראים סתירה] לדין זה של המשנה ממה ששנינו בברייתא: לְפִיכָךְ גֵּר (תושב) וְגוֹי שֶׁהָרְגוּ נֶהֱרָגִין, ואפילו הרגו בשוגג. ונדייק: קָתָנֵי [הריהו שונה] גֵּר דּוּמְיָא [בדומה] לגּוֹי, שהרי שנה את שניהם יחד, והשווה את דינם. ומכאן נסיק: מַה גּוֹי לָא שְׁנָא דִּקְטַל בַּר מִינֵיהּ [לא שונה אם הרג את בן מינו] כלומר, גוי כמותו, וְלָא שְׁנָא דִּקְטַל דְּלָאו בַּר מִינֵיהּ [ולא שונה אם הרג את שאינו בן מינו, כגון ישראל] הרי זה נֶהֱרָג בכל מקרה. אם כן אַף גֵּר, לָא שְׁנָא דִּקְטַל בַּר מִינֵיהּ וְלָא שְׁנָא קְטַל דְּלָאו בַּר מִינֵיהּ [לא שונה אם הרג את בן מינו ולא שונה אם הרג את שאינו בן מינו] הריהו נֶהֱרָג עליו, ואינו גולה לעיר מקלט! אָמַר רַב חִסְדָּא: לָא קָשְׁיָא [אין זה קשה], כָּאן במשנתנו, שיש בו דין גלות מדובר שֶׁהֲרָגוֹ דֶּרֶךְ יְרִידָה, כָּאן בברייתא, שאין בו דין גלות מדובר שֶׁהֲרָגוֹ דֶּרֶךְ עֲלִיָּיה. כיצד? אם גר תושב הרג גר תושב בשגגה דֶּרֶךְ יְרִידָה, שיִשְׂרָאֵל גָּלֵי [גולה] על כגון זה אִיהוּ נַמִי סַגִי לֵיהּ [הוא גם כן די לו] בְּגָלוּת. ואולם אם הרגו דֶּרֶךְ עֲלִיָּיה, שיִשְׂרָאֵל פָּטוּר בכגון זה מגלות הוּא נֶהֱרָג. אָמַר לֵיהּ [לו] רָבָא: וְלָאו [והאם לא] קַל וָחוֹמֶר הוּא? וּמַה דֶּרֶךְ יְרִידָה שיִשְׂרָאֵל גָּלֵי [גולה] על כך, אִיהוּ נַמִי סַגִי לֵיהּ [הוא גם כן די לו] בְּגָלוּת, ואינו נענש יותר. אם הרגו דֶּרֶךְ עֲלִיָּיה, שיִשְׂרָאֵל פָּטוּר, וכי אִיהוּ [הוא] נֶהֱרָג ונענש יותר?! אֶלָּא אָמַר רָבָא: בברייתא בה למדנו שגר תושב נהרג (אם הרג בשגגה גר תושב אחר) ולא גולה, מדובר בְּאוֹמֵר מוּתָּר, שלא חשב שיש איסור בדבר. אבל בשוגג גולה, כבמשנה. אָמַר לֵיהּ [לו] אַבַּיֵי: הלוא אוֹמֵר מוּתָּר אָנוּס הוּא, שכיון שלא ידע כלל הריהו כאנוס, ומדוע ייהרג? אָמַר לֵיהּ [לו] רבא: שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לא כך, אלא אוֹמֵר מוּתָּר קָרוֹב לְמֵזִיד הוּא, שהרי מכל מקום נתכוון להרוג. ומעירים: וְרבא ורב חסדא אָזְדוּ לְטַעֲמַיְיהוּ [הולכים הם לשיטותיהם] בענין זה. דְּאִיתְּמַר [שנאמר] שנחלקו בבעיה הבאה: גר תושב שהרג אדם כְּסָבוּר שהוא הורג בְּהֵמָה וְנִמְצָא שהיה זה אָדָם, חשב שהרג גּוֹי וְנִמְצָא גֵּר תּוֹשָׁב. רָבָא אוֹמֵר: חַיָּיב מיתה, ומדוע? לדעתו אוֹמֵר מוּתָּר קָרוֹב לְמֵזִיד הוּא. ואילו רַב חִסְדָּא אוֹמֵר: פָּטוּר, שלדעתו אוֹמֵר מוּתָּר אָנוּס הוּא" (מכות ט,א).