שבע מצות בני נח
בסוגיה מובאת שיטת חכמים הסוברת שגוי המקבל על עצמו את שמירת 'שבע מצות בני נח' נחשב גר תושב. מצות בני נח הם המצוות שציוה הקב"ה לאנושות כולה. בני נח, כל האנושות אינם חייבים לקיים את שאר המצות, שהינם מצות פרטיות שציוה ה' את היהודים. הגמרא במסכת סנהדרין עוסק בזיהוי ובמקור של מצות בני נח. יישנם כמה שיטות מהם מצות בני נח. הדעה המקובלת המונה שבע מצות מונה את המצות הבאות: 
'מצוות דינים' – למנות דיינים ולהנהיג שלטון חוק בחברה האנושית. 
'ברכת השם' – איסוק לגדף ולקלל את שם ה'. 
איסור 'עבודה זרה'. 
איסור 'גילוי עריות'. 
איסור 'שפיכות דמים'. 
איסור 'גזל'. 
איסור אכילת 'אבר מן החי'.


"תָּנוּ רַבָּנַן [שנו חכמים בתוספתא]: שֶׁבַע מִצְוֹת נִצְטַוּוּ בְּנֵי נחַ, ואלו הן: דִּינִין, כלומר, לעשות להם בתי דין שידונו בין הבריות, ועל האיסור של בִּרְכַּת (קללת) הַשֵּׁם, על איסור עֲבוֹדָה זָרָה, על איסור גִּילּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעל איסור גָּזֵל, וְעל איסור אכילת אֵבֶר מִן הַחַי  ר' חֲנַנְיָה בֶּן גַּמְלָא אוֹמֵר: אַף עַל הַדָּם מִן הַחַי נצטוו בני נח שאסור לאוכלו. ר' חִידְקָא אוֹמֵר: אַף עַל הַסֵּירוּס נצטוו, שאסור להם לסרס כל חי. ר' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף עַל הַכִּישּׁוּף. ר' יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת כִּישּׁוּף בֶּן נחַ מוּזְהַר עָלָיו שלא יעשה כן. והוא שנאמר: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשׁאֵל אוֹב וְיִדְּענִי וְדרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. כי תועבת ה' כל עושה אלה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ" (דברים יח, י-יב), וְלֹא עָנַשׁ הכתוב אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר, ומאחר והענישם ה' וגרשם מן הארץ בשל חטאים אלה משמע שדברים אלה אסורים להם. ר' אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף עַל הַכִּלְאַיִם נצטוו בני נח. כיצד, ואלו הן הכלאים שנאסרו בהם? מוּתָּרִין בְּנֵי נחַ לִלְבּוֹשׁ כִּלְאַיִם (שעטנז), וְלִזְרוֹעַ כִּלְאַיִם (שני מיני זרעים יחד), וְאֵין אֲסוּרִין משום כלאים אֶלָּא בְּהַרְבָּעַת בְּהֵמָה וּבְהַרְכָּבַת הָאִילָן.    
ושואלים: מְנָהָנֵי מִילֵּי [מנין דברים אלה], מהיכן למדים אנו שבע מצוות אלה? אָמַר ר' יוֹחָנָן: שאָמַר קְרָא [הכתוב] ורמז לכך בכתוב: "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמר מִכּל עֵץ הַגָּן אָכל תּאכֵל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, טז-יז), וכך הוא נדרש: "וַיְצַו" אֵלּוּ הַדִּינִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית ב, יח, יט). "ה'" זוֹ בִּרְכַּת (קללת) הַשֵּׁם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וְנקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת" (ויקרא טז, כד). "אֱלֹהִים" זוֹ רמז לאיסור עֲבוֹדָה זָרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים על פני" (שמות כ, ג). "עַל הָאָדָם" זוֹ שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "שׁפֵךְ דַּם הָאָדָם באדם דמו ישפך" (בראשית ט, ו). "לֵאמר" זוֹ גִּילּוּי עֲרָיוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "לֵאמר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר... הלוא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים" (ירמיה ג, א). "מִכּל עֵץ הַגָּן" כוונתו העצים המותרים לך, שמשלך הם וְלֹא גָּזֵל. "אָכל תּאכֵל" את אלה בלבד שמותרים לאכילה וְלֹא אֵבֶר מִן הַחַי. כִּי אֲתָא [כאשר בא] ר' יִצְחָק מארץ ישראל לבבל תָּנֵי אִיפְּכָא [שנה להיפך] דרשות אלה, בשינוי הכתובים: "וַיְצַו" זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה. "אֱלֹהִים" זוֹ דִּינִין. ושואלים: בִּשְׁלָמָא [נניח] שאומר אתה כי "אֱלֹהִים" זוֹ דִּינִין יש ראיה לדבר דִּכְתִיב [שכן נאמר] "וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים" (שמות כב, ז), משמע שהדיינים קרויים "אלהים". אֶלָּא "וַיְצַו" זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, מַאי [מה] מַשְׁמַע, כיצד שומעים דבר זה מן הכתוב? ומשיבים, רַב חִסְדָּא וְרַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי נחלקו בכך, חַד [אחד מהם] אָמַר: הראיה ממה שנאמר "סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עגל מסכה" (שמות לב, ח), ומכאן הקשר בין לשון "צו" ("צויתים") לעבודה זרה. וְחַד [ואחד מהם] אָמַר: הראיה ממה שנאמר "עָשׁוּק אֶפְרַיִם רָצוּץ מִשְׁפָּט כִּי הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו" (הושע ה, יא), שמן הענין שם מובן שהוא תוכחה על עבודה זרה". (עבודה זרה נו,א-ב)