האם משקרים לנו משמים / עו"ד רונאל פישר

אני מבקש לומר דבר או שניים על אמת ושקר, שהם ביסוד עיסוקי כעורך דין וכמשפטן. אחרי הכל, משלח ידי עושה אותי בעיני הבריות למי שמבין בכך יותר מאחרים, אלא שאין אלא הם פני הדברים. בוער בי, אפוא, הצורך להראות שאין יודעים דבר של ממש לא בעיסוקינו בשקר ולא כאשר אנו נשבעים על האמת, ששניהם סתומים לחלוטין גם כאשר הדיוט עוסק בהם, אבל בעיקר מקום ששופט, דיין או עורך דין נדרש להם, ובדרך כלל באופן המכריע גורל לשבט או לחסד הן במשפט הפלילי והן במשפט האזרחי. 

חרף העובדה, שלא תמצא זהויות רבות בין שיטת המשפט בישראל לבין האופן בו נתפס המשפט בעולם הגמרא, בכל זאת בדבר אחד הם שווים. בשניהם האיסור לשקר מעורר מהומה אינטלקטואלית, כמעט פילוסופית - אם יותר לי להשתמש במינוח הבלתי אפשרי הזה, ואין זה ברור כלל ועיקר האם מדובר באיסור כשלעצמו או רק כאשר יש לו נפקות מעשית. שמא צריך לומר בפשטות, שככל שמדובר בהלכה, חלוקים הפוסקים האם האיסור לשקר נכלל כלל בתרי"ג מצוות ומנגד האם אותו איסור מהווה עבירה פלילית או עוולה נזיקית במשפט הארץ. הבלבול והמבוכה לעולם ישמשו נקודת מוצא נפלאה לפתוח בה דיון טוב, עמוס ניגודים ומכשלות קשות. מעין הבטחה לכך, שלמצער לא נעשה שקר בנפשנו כאילו הגענו לאחוז בפתרון מניח את הדעת, אלא רק נחוג סביב הבעיה, נציק לה, נצבוט בלחייה הורדרדים ונרשום לעצמנו שעשינו איזו דרך, חשיבה, מתוך רצון כן לברר איזה דבר הראוי לבירור. 

הגמרא מציעה במסכתותיה השונות גישה לסוגיית האמת והשקר מכיוונים רבים, כולם אגב מרתקים ומעוררי השראה. פעמים נראה, כי "מדבר שקר תרחק" כמצוין בספר שמות או "ולא תשבעו בשמי לשקר" שבספר ויקרא – מופנים כלפי כל אדם ואדם, ואולם חכמינו הראשונים דווקא כיוונו הילכתם לדיין ולתלמידי חכמים בלבד, ואילו יתר הבריות פטורות מן הצורך שלא לשקר. כך מסכת שבועת, דף ל', עמ' ב, פרק רביעי המתרה בשופטים לבל יעשו שקר בנפשם או מסכת בבא מציעא, דף כג, עמוד ב', פרק שני המדבר בצדיקים גמורים הצריכים לשקר כדי להעיד על האמת. שכן, שקריהם ביחס לידיעותיהם בהלכה, אי אמירת האמת ביחס לחיי המין שלהם ובקשר עם האופן בו אורחו על ידי מארחיהם – מלמדים, שכאשר יצביעו על מציאה שאבדה אותם, פטורים הם מלתת באבידה סימנים ככל אדם, שכן חזקה חלוטה שהאבדה אכן שייכת להם, שלעולמי עולמים לא ישקרו. פעמים, שהגמרא מלמדת, שאין השקר אלא שיגרה. כך במסכת כתובות, דף טז, עמ' ב', פרק שני, הדן באופן בו אדם צריך לנהוג משעה שנדרש לחוות דעתו על כלה חיגרת או סומא – האם עליו לדבר בשבחה ולשקר או שמא להודות על האמת, כי נטולת היא כל חן? 

אלא שנפשי יצאה דווקא לגמרא מפורשת הנחזית לרגע כשולית מבין אלה העוסקות באמת ובשקר, והיא מרגשת ומפעימה כאחת. במסכת יבמות של התלמוד הבבלי, דף סה, עמ' ב, פרק שישי, מסתתרת במשובה ונחת האמירה הצנועה הבאה: "דבי רבי ישמעאל תנא גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו דמעיקרא כתיב 'ואדוני זקן' ולבסוף כתיב 'ואני זקנתי'". 

הנה כי כן, אומר הכתוב, מה לך עדות נאמנה מזו שהשקר שוכן בתוכנו בבטחה ומקום של כבוד יש לו בינינו, שאף אלוהים ראה בו כלי עזר נחוץ ומועיל שעה שפנה אל אברהם והוליכו שולל על מנת שלא לפגוע בו ולתת בו את האון להזריע לעת בלותו את שרה. הפסוקים בהם עוסק הקטע לקוחים מספר בראשית כמובן, ועיני לא צדה אותם חרף קריאה חוזרת ונשנית. שרה אמרה, שלא תלד משום שבעלה זקן, אבל אלוהים עיוות את דבריה וסובבם כאשר פנה לאברהם, וציטט מפיה כאילו אמרה אני זקנתי ולא אדוני זקן. 

אם אכן אילו הם פני הדברים, וגושפנקא לשקר האלוהי ניתן כבר בראשיתה של התורה ומוצא פיו של בורא עולם היה הוא זה – מה יהא על האמת? ואם חכמינו סברו, שיש לקרוא כך את הכתוב עד שאין לחמוק מהשימוש של האל בשקר למען שלום בית בין שרה לאברהם, מתי, היכן וכיצד נלין על עד ששיקר במשפט, על עורך דין שלא תרם לבירור האמת בבית המשפט ועל שופט שנמנה ממשפט אמת משום שבכך ראה לעשות צדק?

אמרנו בתחילת הדברים, שדי לנו במצוקה ובצרה, בבעיה, בתסכול ובמבוכה, ולא נביא גאולה לעולם בפתרונים קלים, שאין כאלה לרצות ולנחם את נפשי השסועה במאבקים על האמת, כפי שהעדתי בעת לימוד הלכה זו בפני מורי הידען הטוב, המכונה מ"מ, והיודע לחבר יד לרגל ואף לפרצוף, ואשר אודות האמת שלו אלמד גם כן דבר או שניים לשומעים.