אמת ושלום במשנתם של בית שמאי ובית הלל
במסכת כתובות מובאת מחלוקת של בית שמאי ובית הלל מה לומר כאשר רוקדים לפני כלה מכוערת או בעלת מום. כשהיו רוקדים בחתונות היו נוהגים לומר על הכלה "נאה וחסודה". כאשר זה לא בדיוק המצב טוענים בית שמאי שיש להיצמד לאמת. בית הלל לעומתם טוענים שאין כל טעם בהיצמדות עקשנית על האמת כשהיא אינה מביאה תועלת. מחלוקת זו מזכירה גם את התגובה של שמאי והלל למעשהו של הגוי שרצה להתגייר על מנת להיות כהן גדול. שמאי דחה אותו, אי אפשר לגייר אדם באופן זה. הלל גייר אותו על מנת שהוא יהיה כהן גדול (שקר). בהמשך הבין הגר מעצמו שהוא אינו יכול להיות כהן גדול. הוא הודה להלל על ההסכמה שלו לייפות עבורו את העתיד (לשקר), ועל ידי כך לגרום לו להיכנס תחת כנפי השכינה.

תָּנוּ רַבָּנַן [שנו חכמים]: כֵּיצַד מְרַקְּדִין לִפְנֵי הַכַּלָּה, מה אומרים לפניה בזמן הריקוד? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים כַּלָּה כְּמוֹת שֶׁהִיא. כלומר, משבחים את הכלה לפי מעלותיה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לכבודה של כל כלה שרים: "כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה". אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: הֲרֵי שֶׁהָיְתָה הכלה חִיגֶּרֶת אוֹ סוּמָא (עוורת), אוֹמְרִים לָהּ: "כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה"? וְהרי הַתּוֹרָה אָמְרָה: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז)! אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לְדִבְרֵיכֶם, מִי שֶׁלָּקַח (קנה) מִקָּח רַע מִן הַשּׁוּק, האם אדם אחר הרואה אותו לאַחַר שקנה יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו אוֹ יְגַנֶּנּוּ בְּעֵינָיו? הֱוֵי אוֹמֵר יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו ולא יגרום לו עוגמת נפש. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: לְעוֹלָם תְּהֵא דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מְעוֹרֶבֶת עִם הַבְּרִיּוֹת, וינהג עמם בנימוס. ואף כאן, כיון שבחר בכלה זו, משבחים אותה שהיא נאה וחסודה" (כתובות טז,ב-יז,א).
"ושׁוּב מַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵית הַמִּדְרָשׁ וְשָׁמַע קוֹל סוֹפֵר (מלמד תינוקות) שֶׁהָיָה מלמד תורה לתלמידיו ואוֹמֵר את מאמר הכתוב "וְאֵלֶה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד ומעיל וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט" (שמות כח, ד), ואָמַר: בגדים הַלָּלוּ לְמִי הם מיועדים? אָמְרוּ לוֹ התלמידים: לְכהֵן גָּדוֹל. אָמַר אוֹתוֹ גּוֹי בְּעַצְמוֹ: אֵלֵךְ וְאֶתְגַּיֵּיר בִּשְׁבִיל שֶׁיְּשִׂימוּנִי כּהֵן גָּדוֹל. בָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי ואָמַר לֵיהּ [לו]: גַּיְּירֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּשִׂימֵנִי כּהֵן גָּדוֹל. דְּחָפוֹ שמאי בְּאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל וגַּיְּירֵיהּ [גיירו]. אָמַר לוֹ הלל לגר: כְּלוּם דרך העולם שמַעֲמִידִין מֶלֶךְ אֶלָּא מִי שֶׁיּוֹדֵעַ טַכְסִיסֵי מַלְכוּת, מנהגי המלכות ודרכיה, לֵךְ לְמוֹד טַכְסִיסֵי מַלְכוּת, ולשם כך עליך לעסוק בתורה תחילה. הָלַךְ וְקָרָא, במקרא. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לפסוק האומר "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר א, נא) אָמַר לֵיהּ [לו] אותו גר להלל: מִקְרָא זֶה עַל מִי נֶאֱמַר? אָמַר לוֹ הלל: אֲפִילּוּ עַל דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. נָשָׂא אוֹתוֹ גֵּר קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ: וּמַה יִּשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם (לה') וּמִתּוֹךְ אַהֲבָה שֶׁאֲהֵבָם ה' קָרָא לָהֶם, כלומר, אמר אליהם: "בְּנִי בְכרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב), ובכל זאת כְּתִיב [נאמר] עליהם "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" הגֵּר הַקַּל שֶׁבָּא בלי זכויות אלא בְּמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ בלבד, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שדינו כן. בָּא הגר לִפְנֵי שַׁמַּאי ואָמַר לוֹ שחוזר הוא בו מדרישתו לעשות אותו כהן גדול, שכן כְּלוּם רָאוּי אֲנִי לִהְיוֹת כּהֵן גָּדוֹל? וַהֲלֹא כְּתִיב [נאמר]: בַּתּוֹרָה "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת". בָּא לִפְנֵי הִלֵּל ואָמַר לוֹ: עַנְוְותָן הִלֵּל, יָנוּחוּ לְךָ בְּרָכוֹת עַל ראשְׁךָ שֶׁהִקְרַבְתַּנִי תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. ומסופר: לְיָמִים נִזְדַּוְוגוּ (נזדמנו) שְׁלָשְׁתָּן, אותם שלושה גרים, בְּמָקוֹם אֶחָד, ואָמְרוּ: קַפְּדָנוּתוֹ שֶׁל שַׁמַּאי בִּקְשָׁה לְטוֹרְדֵנוּ מִן הָעוֹלָם, עַנְוְותָנוּתוֹ שֶׁל הִלֵּל קֵרְבָנוּ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה" (שבת לא,א).