מתי מתור לתלמיד חכם לשקר
במסכת בבא קמא פרק שני עוסק התלמוד בדיני 'השבת אבידה'. אדם הטוען שהוא  בעל האבידה צריך לבסס את טענתו על ידי הבאת 'סימנים' אותם רק הבעלים האמתיים מכיר. לעומת זאת, לתלמיד חכם, יש להשיב אבידה גם אם אין בה סימנים על סמך טביעת עין. הגמרא נותנת אמון בדברי התלמיד חכם. מיהו התלמיד חכם שמקבל את האמון הזה? אדם שלא משקר סתם (אלא רק כשצריך).

"שנינו במשנה: ר' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז. ושואלים: מַאי [מה פירוש] "אַנְפּוּרְיָא"? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כֵּלִים חֳדָשִׁים שיש להניח שֶׁלּא שְׂבָעָתָן הָעַיִן, שעינו של הקונה עדיין לא הספיקה להתבונן בהם כראוי. ושואלים: הֵיכִי דָּמֵי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אִי אִית בְּהוּ [אם יש בהם] סִימָן ניכר כִּי [כאשר] לֹא שְׂבָעָתָן הָעַיִן מַאי הָוֵי [מה יהא] על ידי כך? הרי יש בהם סימן, ומן הסתם הבחינו בכך הבעלים! אִי דְּלֵית בְּהוּ [אם שאין בהם] סִימָן מיוחד בכלל, שהם דומים לכל הכלים היוצאים ממקום ייצורם כִּי [כאשר] שְׂבָעָתָן הָעַיִן מַאי הָוֵי [מה יהא] על ידי כך? הלא גם אז אין המאבד יכול לתת בהם סימן! ומשיבים: לְעוֹלָם מדובר בכלים דְּלֵית בְּהוּ [שאין בהם] סִימָן, וההבדל אם הם חדשים הם או ישנים יש לו משמעות להלכה כי נָפְקָא מִינָּהּ [יוצא מכאן] הבדל הלכה למעשה לְאַהֲדוּרֵי [להחזיר] כלים כאלה לְצוּרְבָא מֵרַבָּנַן [לתלמיד חכם] בִּטְבִיעוּת עֵינָא [העין]. כי אף כלים שאין בהם סימן זיהוי בולט, פעמים רבות ניכרים הם לבעליהם על ידי צירוף תכונות קטנות שקשה להגדירן, ואם בא תלמיד חכם שאנו מאמינים לדבריו גם בלא הוכחה חיצונית, הרי אז אם היו אלה כלים ישנים שכבר שְׂבָעָתָן הָעַיִן קִים לֵיהּ בְּגַוַּיְיהוּ [מוחזק לו בהם] ומכיר אותם בוודאות וּמְהַדְּרִינַן לֵיהּ [ומחזירים אנו לו] על סמך דיבורו. אבל אם היו חדשים מאד כִּי [כאשר] לֹא שְׂבָעָתָן הָעַיִן לָא קִים לֵיהּ בְּגַוַּיְיהוּ [אינו יכול להיות מוחזק בהם], וממילא לָא מְהַדְּרִינַן לֵיהּ [אין אנו מחזירים לו] כי בכלל יש לשער שתלמיד חכם לא יאמר כל שקר ודבר מרמה. שאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּהָנֵי תְּלָת מִילֵּי עֲבִידִי רַבָּנַן דִּמְשַׁנּוּ בְּמִלַּיְיהוּ [בשלושה דברים אלה בלבד עשויים חכמים לשנות בדבריהם] ולא יאמרו אמת. ואלו הם: בְּמַסֶּכֶת, אם שואלים אותו אם למד מסכת מסויימת רשאי לומר משום ענווה שלא למד, אף שבאמת למדה; וּבְפוּרְיָא [במטה], אם שואלים אותו אם שכב על מיטה מסויימת, שמותר לו לומר שלא שכב, שמא יימצא בה דבר מגונה ויגרום בושה לעצמו ללא צורך; וּבְאוּשְׁפִּיזָא [ובמלון] שרשאי לספר שלא קיבלוהו בפנים יפות כל כך במלון, כדי שלא יבואו הכל להיטפל לאותו אדם ולהתאכסן בביתו. ושאלו: מַאי נָפְקָא מִינָּהּ [מה יוצא מכאן] הלכה למעשה, ממה שלמדנו שבדברים אלה משנים תלמידי חכמים? אָמַר מָר זוּטְרָא: לְאַהֲדוּרֵי לֵיהּ אֲבֵידְתָא בִּטְבִיעוּת עֵינָא [לענין להחזיר לו אבידה בטביעות העין]. אִי יָדְעִינַן בֵּיהּ [אם יודעים אנו בו] שהוא לֹא מְשַׁנֵּי [משנה] אֶלָּא בְּהָנֵי תְּלָת [בשלושה אלה] מְהַדְּרִינַן לֵיהּ [מחזירים אנו לו] את אבידתו, וְאִי מְשַׁנֵּי בְּמִילֵּי אַחֲרִינֵי [ואם משנה גם בדברים אחרים] לֹא מְהַדְּרִינַן לֵיהּ [אין אנו מחזירים לו], שחוששים שמא שיקר" (בבא מציעא כג,ב-כד,א)