האמת

למרות שבשעת הצורך יש לשנות מן האמת וכן אפילו עשה הקב"ה, ולמרות שהאיסור לשקר אינו חד משמעי בכל המצבים, האמת נחשבת כערך בעל חשוב בפני עצמו.

האמת נחשבת לחותמו של הקב"ה. בגמרא מסופר שכאשר ביקשו אנשי כנסת הגדולה לבטל את היצר הרע של הקב"ה, נפל מהשמים פתק שהיה כתוב בו 'אמת', ובזה ידעו שהקב"ה הסכים לבקשתם. ומכאן שחותמו של הקב"ה הוא האמת. "וממשיכים את המעשה באנשי כנסת הגדולה: יָתְבוּ תְּלָתָא יוֹמָא בְּתַעֲנִיתָא, בָּעוּ רַחֲמֵי [ישבו שלושה ימים בתענית, בקשו רחמים] משמים. נָפַל לְהוּ פִּיתְקָא מֵרְקִיעָא דַּהֲוָה כְּתִיב בָּהּ [להם פתק מן הרקיע שהיה כתוב בו] "אֱמֶת", לומר שהסכים ה' לבקשתם. על כך אָמַר ר' חֲנִינָא: שְׁמַע מִינָּהּ [למד מכאן] כי חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא "אֱמֶת" הוא" (סנהדרין סד,א). בספר משלי נאמר שהקב"ה שונא שקר ואוהב אמת "תועבת ה' שפתי שקר ועשי אמונה רצונו" (משלי יב,כב). אחת מהכתות של האנשים שאינם זוכים לקבל את פני השכינה היא כת השקרנים "וְאָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר ר' יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אַרְבַּע כִּיתּוֹת של בני אדם אֵין מְקַבְּלוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה: כַּת לֵצִים, כַּת שַׁקְרָנִים, כַּת חֲנֵיפִים, כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע" (סנהדרין קג,א).

במקום אחר מספרת הגמרא כיצד האמת גורמת לאריכות ימים. "שאָמַר רָבָא: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמִינָא [מתחילה הייתי אומר] כי לֵיכָּא קוּשְׁטָא בְּעָלְמָא [אין אמת בעולם], שאין מקום שידברו בו תמיד אמת. אָמַר לִי הַהוּא מֵרַבָּנַן [אחד החכמים] וְרַב טָבוּת שְׁמֵיהּ [שמו], וְאָמְרִי לָהּ [ויש אומרים] שרַב טַבְיוֹמֵי שמו, והוא היה אדם ישר כל כך, דְּאִי הָווּ יָהֲבִי לֵיהּ [שאם היו נותנים לו] את כָּל חֲלָלֵי דְּעָלְמָא [חלל העולם] לֹא הֲוָה מְשַׁנֵּי בְּדִיבּוּרֵיהּ [היה משנה בדיבורו], וסיפר לי: זִימְנָא חֲדָא אִיקְלַעֵי לְהַהוּא אַתְרָא וְ"קוּשְׁטָא" שְׁמֵיהּ [פעם אחת הזדמנתי למקום אחד ו"אמת" שמו], וְלֹא הָווּ מְשַׁנֵּי בְּדִיבּוּרַיְיהוּ [היו משנים בדבריהם], שהיו מקפידים לומר רק אמת, וְלֹא הֲוָה מָיֵית אִינִישׁ מֵהָתָם [היה מת אדם משם] בְּלֹא זִימְנֵיהּ [זמנו]. נְסִיבִי אִיתְּתָא מִינְּהוֹן, וְהָווּ [נשאתי אשה מביניהם, והיו] לִי תַּרְתֵּין בְּנִין מִינָּהּ [שני בנים ממנה]. יוֹמָא חַד הֲוָה יָתְבָא דְּבֵיתְהוּ וְקָא חָיְיפָא רֵישָׁא [יום אחד ישבה אשתו וחפפה את ראשה], אֲתַאי שִׁיבַּבְתָּה טָרְפָא אַדַּשָּׁא [באה שכנתה ודפקה בדלת] להכנס, סָבַר [חשב]: לָאו אוֹרַח אַרְעָא [לא דרך ארץ] זה לספר לה שאשתו רוחצת עצמה, אָמַר לָהּ: לֵיתָא הָכָא [איננה כאן], וכיון ששינה בדיבורו שְׁכִיבוּ לֵיהּ תַּרְתֵּין בְּנִין [מתו לו שני בנים]. אָתוּ אֱינָשֵׁי דְּאַתְרָא לְקַמֵּיהּ [באו אנשי המקום אליו] ואָמְרוּ לֵיהּ [לו]: מַאי הַאי [מה זה]? אָמַר לְהוּ [להם]: הָכִי הֲוָה [כך היה] מַעֲשֶׂה ששיניתי בדיבורי מפני הנימוס. אָמְרוּ לֵיהּ [לו]: בְּמָטוּתָא מִינָּךְ, פּוּק מֵאַתְרִין וְלָא תְּגַרֵי בְּהוּ מוֹתָנָא בְּהָנָךְ אֱינָשֵׁי [בבקשה ממך צא ממקומנו ואל תגרה את המות באותם אנשים], כלומר, אל תביא עלינו מיתה שלא בזמנה" (סנהדרין צז,א).

רב דרש מבנו לומר אמת גם כאשר היה מותר לו לשקר (מפני דרכי שלום). "רב הֲוָה קָא מְצַעֲרָא לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ [היתה מצערת אותו אשתו], כִּי [כאשר] אָמַר לָהּ "עֲבִידִי לִי טְלוֹפָחֵי" ["עשי לי עדשים"], עָבְדָא לֵיהּ חִימְצֵי [היתה עושה לו חומצה], כשהיה אומר לה "עשי לי חִימְצֵי" [חומצה], עָבְדָא לֵיהּ טְלוֹפָחֵי [היתה עושה לו עדשים]. כִּי [כאשר] גָּדַל חִיָּיא בְּרֵיהּ [בנו], אַפֵּיךְ [היה חייא הופך] לָהּ והיה אומר לאמו בשם אביו היפך הדברים שהוא רוצה, ואז היה אביו מקבל כרצונו. אָמַר לֵיהּ [לו] רב לחייא בנו: אִיעַלְיָא [השתפרה] לְךָ, כלפיך אִמְּךָ! אָמַר לֵיהּ [לו]: אֲנָא [אני] הוּא דְּקָא אַפֵּיכְנָא [שהופך] לָהּ את דבריך. אָמַר לֵיהּ [לו]: הַיְינוּ דְּקָא אָמְרִי אֱינָשֵׁי [זהו שאומרים אנשים] בפתגם מקובל: דְּנָפֵיק מִינָּךְ, טַעֲמָא מַלְפָךְ [זה שיוצא ממך, טעם, דעת מלמד אותך], שכן אני עצמי הייתי צריך לעשות זאת. אבל אַתְּ [אתה] לֹא תַּעֲבֵיד הָכִי [תעשה כך] עוד, שֶׁנֶּאֱמַר: "לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נלאו" (ירמיהו ט, ד), שאם אתה אומר זאת בשמי שקר הוא" (יבמות סג,א).