האיסור לשקר

התורה מצווה להתרחק מן השקר, "מדבר שקר תרחק" (שמות כג,ז). נחלקו הראשונים מהו בדיוק האיסור שכלול בציווי זה. לדעת הרמב"ם וספר והחינוך באיסור זה כלולים כמה איסורים: איסור לדיינים להתנהג באופן שעלול להטעות את המשפט מהאמת (וכל שכן שאסור להם לשקר ממש), איסור לספר ולשמוע לשון הרע והאיסור להעיד עדות שקר. לכאורה לא כלול בציווי זה איסור לשקר סתם בין אנשים. למרות שלדעתם אין השקר 'סתם' בין בני אדם נחשב לחלק מן האיסור, מדגיש ספר החינוך שמה שעומד מאחורי ציווי זה הוא הכיעור והמיאוס שבשקר. המשקר מתרחק בהתנהגותו מההתנהגות של הקב"ה, וזה מה שעומד בבסיס המצוה הזו.

ספר היראיםמרחיב את גבולות האיסור. לדבריו אסור לאדם לשקר אם על ידי השקר יגרם נזק כל שהוא לזולת. לדבריו איסור זה אינו דוקא במסגרת של בתי הדין. האיסור אינו מוסב רק על דיינים, עדים וכדומה, אלא כולל את כל בני האדם. כל שקר הגורם נזק – אסור. לא כלול בציווי זה איסור לשקר 'סתם', כשהשקר אינו גורם כל נזק.

ספר חסידיםמקצין את האיסור לגמרי. לדבריו אסור לדבר כלל דיבורים של שקר. האיסור אינו מוגבל לאנשים מסויימים, לסיטואציות מסויימות ולתוצאות מסויימות. גם דבר שקר שאינו גורם נזק כלל אסור לגמרי.

מקורות

ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה רפא

והמצוה הרפ"א היא שהזהיר השופט שלא לשמוע דברי אחד מבעלי הדין שלא בפני בעל דינו והוא אמרו יתעלה (משפטי' כג) לא תשא שמע שוא. שברוב אמנם יהיו דברי הבעל דין שלא בפני בעל דינו שוא, והזהיר השופט משמוע אותם הדברים כדי שלא תכנס לנפשו צורה אין יושר לה ולא אמתות. ולשון מכילתא לא תשא שמע שוא אזהרה לדיין שלא ישמע מבעל דין עד שיהא בעל דינו עמו אזהרה לבעל דין שלא ישמיע את דבריו לדיין עד שיהא חבירו עמו. ולהזהיר מזה הענין בעצמו אמר (שם) מדבר שקר תרחק כמו שהתבאר ברביעי משבועות (לא א). ובכלל לאו זה גם כן אמרו אזהרה למספר לשון הרע ומקבל לשון הרע ומעיד עדות שקר, כמו שהתבאר במכות (כג א):

ספר החינוך מצוה עד

שלא לשמוע טענת בעל דין שלא בפני בעל דינו

שלא ישמע הדיין טענת האחד שלא בפני בעל דינו, שנאמר [שמות כ"ג, א'] לא תשא שמע שוא, והטעם לפי שבני אדם ידברו דברי שוא שלא בפני בעל דינם, וצווה הדיין על זה כדי שלא יכניס בנפשו כזביו של אחד מהם, וכן בא במכילתא [דרשב"י כאן] שאזהרה זו של לא תשא וגו' על זה נאמרה. ועוד אמרו שם שהיא אזהרה גם לבעל הדין שלא יטעון גם הוא טענותיו לדיין שלא בפני בעל דינו, ואפילו ירצה לשמוע אותן הדיין, ועל זה נאמר גם כן [כאן, ז'] מדבר שקר תרחק. ועוד אמרו זכרונם לברכה [מכות דף כ"ג ע"א] שזה הלאו כולל מספר לשון הרע ומקבלו ומעיד עדות שקר.

שורש המצוה ידוע, כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללות בבית כל אוהביו, מפני שהשם יתברך אל אמת וכל אשר אתו אמת, ואין הברכה מצויה וחלה אלא במתדמים אליו במעשיהם, להיותם אמיתיים כמו שהוא אל אמת, ולהיותם מרחמים כמו שידוע שהוא רחום, ולהיותם גומלי חסדים כמו שהוא רב החסד, אבל כל מי שמעשיו בהפך מדותיו הטובות, והם בעלי השקר שהם בהפך מדותיו ממש, כמו כן תנוח עליהם לעולם מה שהוא הפך מדותיו, והפך מדת הברכה שהיא בו היא המארה והקללה, והפך שמחה והשלום והתענוג שהם אתו הוא הדאגה והקטטה והצער, כל אלה חלק אדם רשע מאלהים, ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה, כמו שכתוב מדבר שקר תרחק, והנה הזכירה בו לשון ריחוק לרוב מיאוסו מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות, ומצד הריחוק הזהירתנו שלא נטה אוזננו כלל לשום דבר שנחשוב שהוא שקר, ואף על פי שאין אנו יודעין בבריא שיהא אותו הדבר שקר, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה [חולין דף מ"ד ע"ב] הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. ובאמרי מדות בהקדוש ברוך הוא יתעלה, אני נמשך בדבר אחר דברי רבותינו זכרונם לברכה שיחסו אליו ברוך הוא שם מדות על צד המקבלים, אבל הוא ברוך הוא לגדלו ויחודו מצד עצמו אין לייחס אליו מדות, כי הוא וחכמתו וחפצו ויכלתו ומדותיו אחד בלי שום שיתוף ופירוד בעולם.

ספר יראים סימן רלה

מדבר שקר תרחק. צוה יוצרינו בפ' ואלה המשפטים מדבר שקר תרחק חייב להתרחק אבל שקר שיוכל לידי חברו וצריך לתת לב בזה הענין שיוכל לבוא שקרו לידי היזק. ומקצת פירשו רז"ל בשבועות פ' שבועת העדות [ל' ב'] דתנו רבנן מניין לדיין שלא יעשה סיניגוריא לדבריו ת"ל מדבר שקר תרחק מניין לדיין שלא יושיב בור לפניו ת"ל מדבר שקר תרחק (מניין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר שלא ישתוק ת"ל מדבר שקר תרחק) מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר שלא ישתוק ת"ל מדבר שקר תרחק. מניין לדיין שיודע בדין מרומה שלא יאמר הואיל ועדים מעידין אותו אחייבנו והקולר יהא תלוי בצואר עדים ת"ל מדבר שקר [תרחק] וטובא איכא התם ומקצתן כתבתי. וכל יראי ה' יתנו לב להתרחק שיוכל לבא לידי רעה. ואם יאמר לא חשבתי שיבא הדבר לרעה דבר המסור ללב לכך נאמר ויראת מאלהיך. אבל שקר שאינו בא לידי רעה לא הזהירה תורה עליו דדבר למד מענינו שברשע רע לבריות הכתוב מדבר דכתיב מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע. והא דתניא בכתובות פ"ב [ט"ז ב'] כיצד מרקדין לפני הכלה ב"ש אומר כמות שהיא וב"ה אומר כלה נאה וחסודה (אמר להן ב"ש אלא מעתה מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנה בעיניו או יגנינה בעיניו הוי אומר ישבחנה בעיניו) אמרו ב"ש לדבריכם הרי שהיתה חגרת או סומא היאך יאמר כלה נאה וחסודה והתורה אמרה מדבר שקר תרחק ההיא יש בו רעה לבריות כדברי ב"ש שנראה כגונב דעת הבעל. ואדם העושה אלו ס"ב עבירות מבלבל שלומו ושלום שכינה ומגלגל על עצמו בלבולים קשים. וזכר וסימן כי שם בלל ה' את שפת כל הארץ "בלל" בגימטריא ס"ב הוי.

ספר חסידים סימנים אלף ס- אלף סב

כתיב (מלאכי ב' ו') תורת אמת היתה בפיהו. בפיהו ולא בפי אחר. לא יאמר אדם לחבירו תשאל לחכם פלוני ויאמר כמו שאני אומר כי שמא לא יאמר כן. וכן שנים שיושבים ובא אחד לא יאמר האחד הוא ילך מיד אחריך שמא לא ילך. כללו של דבר כל דבר שברשות אחר לעשות לא יתכן לומר פלוני יעשה כן שמא לא יעשה וכתיב (שמות כ"ג ז') מדבר שקר תרחק.

כיון שאמרו חכמים על מה שלא שמע אומר לא שמעתי א"כ ר' אליעזר כששאלו לו הלכות על מקצת ששמע אמר להן ועל מה שלא שמע הפליגן בדברים אחרים וכן הפליגן ר' יהודא ברבי אלעאי במס' סוכה וכיון שלא שמע למה הפליגן בדברים אחרים היה לו לומר לא שמעתי מפני שהיה יודע אע"פ שלא שמע הרי כיון שידע לא רצה לומר לא ידעתי כי לא רצה לשקר. אע"פ שאמרו אם אומרים לאדם למדת מסכת פלוני יכול לומר לא למדתי אם איש אמת הוא שאינו מדבר שקר לא יתכן לומר מן לאו הן ומהן לאו אלא ישתוק או יפליגם בדברים אחרים כר' אליעזר אע"פ שידע לא רצה לומר לא ידעתי. מכאן כל דבר שאין אדם רוצה להודות ויודע בדבר יאמר יודע אני אלא שאיני רוצה להודיע אתכם.

אם תראה בני אדם שהם מתלחשים ואתה חפץ לדעת מה מתלחשים אל תשאל להם פן תעשה אותם שקרנים שאילו היו חפצים שתדע היו מגידים לך ועתה שאין חפצים שתדע יגידו לך שקר. מי שנושא ונותן באמונה נותנים לו שכר אף על משא ומתן שלא עשה לפי שאם היה בידו היה עושה אמונה. כי בידו לעשות עולה ולא עשה כי לבו לשמים ולא הניח בשביל הבושת שאפי' בסתר עשה אמונה ואח"כ נעשה עני שאין לו במה לשאת ולתת נותנים לו שכר כאילו היה עוסק באמונה. וכן לכל דבר. ולאחר מותו כמו כן כאלו לעולם עושה מצות ובלבד שתדיר עושה ובלבו לעשות כל ימי חייו ומרגיל בניו הנשמעים לו לעשות כאלו במותו עושה.