מפני החשד
אחד מהטעמים שבגללם נאסר בסוגיה שלנו להכנס לחורבה, הוא חשד מעשה זנות שיעשה בתוך החורבה. גם במסכת כתובות מייצגת החורבה מקום סתר שהנכנסים לתוכו חשודים בזנות.
"משנה: רָאוּהָ שהיא מְדַבֶּרֶת עִם אֶחָד ולא ראו את האיש, וְאָמְרוּ לָהּ: מַה טִּיבוֹ שֶׁל אִישׁ זֶה? אמרה להם: אִישׁ פְּלוֹנִי, וְכהֵן הוּא. רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְר' אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים: נֶאֱמֶנֶת, וְר' יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין, אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת בְּעוּלָה לְנָתִין (לאחד מן הגבעונים, שדינו למעשה כממזר) או לְמַמְזֵר ופסולה לכהן, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ מיהו האיש. כיוצא בדבר: רווקה שהָיְתָה מְעוּבֶּרֶת, וְאָמְרוּ לָהּ: מַה טִּיבוֹ שֶׁל עוּבָּר זֶה? אמרה להם: מֵאִישׁ פְּלוֹנִי, וְכהֵן הוּא. רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְר' אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים: נֶאֱמֶנֶת, וְר' יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין, אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת מְעוּבֶּרֶת לְנָתִין וּלְמַמְזֵר, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ. 
גמרא: מַאי [מה פירוש] "מְדַבֶּרֶת" האמור במשנה? זְעֵירִי אָמַר: הכוונה היא נִסְתְּרָה, כלומר, נתייחדה במקום סתר עם איש ואין אנו יודעים בודאות שנבעלה. רַב אַסִי אָמַר: הכוונה היא נִבְעֲלָה. כלומר, שידעו בה בבירור שנבעלה לו...
מֵיתִיבֵי [מקשים]: רָאוּהָ לאשה שֶׁנִּכְנְסָה עִם אֶחָד לְסֵתֶר (מקום נסתר, ובו יכולים להתייחד) אוֹ לְחוּרְבָּה שהיא כרגיל מרוחקת מן העיר, ואם איש ואשה נפגשים שם מן הסתם לשם ביאה נפגשים, וְאָמְרוּ לָהּ: מַה טִּיבוֹ שֶׁל אִישׁ זֶה שהתייחדת עמו? ואמרה להם: כּהֵן הוּא, וּבֶן אֲחִי אַבָּא הוּא, והוא מיוחס והגון. רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְר' אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים: נֶאֱמֶנֶת, ר' יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין, אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת בְּעוּלָה לְנָתִין וּלְמַמְזֵר, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ למי נבעלה. מעתה, בִּשְׁלָמָא [נניח] לְפי דברי זְעֵירִי, הסבור ש"מדברת" משמעה נסתרה בלבד הַיְינוּ דְּקָתָנֵי תַּרְתֵּי [זהו הטעם ששנה שני מקרים]: לְסֵתֶר אוֹ לְחוּרְבָּה, כלומר, מקום סתר שיש בו חשש קטן יותר של בעילה או לחורבה שיש בה חשש גדול יותר של בעילה, ובשניהם מדובר בחשש בלבד. אֶלָּא לְדעת רַב אַסִי שאָמַר ש"מדברת" פירושה נִבְעֲלָה, ורק במקרה זה אינה נאמנת לר' יהושע, אם כן תַּרְתֵּי [שני מקרים] לָמָּה לִי? ומשיבים: יש לפרש כי באמת חֲדָא קָתָנֵי [דבר אחד שנה], וכוונתו: שנכנסה לְסֵתֶר של חוּרְבָּה ונראים הדברים שלשם בעילה נכנסה. ומקשים: וְהָא [והרי] לְסֵתֶר אוֹ לְחוּרְבָּה קָתָנֵי [שנה], משמע ששני מקרים יש לפנינו, ולא דין אחד! ומסבירים באופן אחר: בהלכה חֲדָא [אחת] מדובר שנכנסה לְחוּרְבָּה דְּמָתָא [שבתוך העיר], וַחֲדָא [ואחת] לְחוּרְבָּה דְּדַבְרָא [שבשדה], רחוק מן העיר. וּצְרִיכִי [וצריכים] שני הדברים להיאמר, ומדוע? דְּאִי אַשְׁמַעִינַן [שאם היה משמיע לנו] רק בחוּרְבָּה דְּמָתָא [שבעיר], היינו אומרים כך: בְּהָא קָמַכְשַׁר [בזו בלבד מכשיר] רַבָּן גַּמְלִיאֵל, מִשּׁוּם שרוֹב כְּשֵׁרִים אֶצְלָהּ. שיש להניח שרוב האנשים המצויים שם כשרים הם לגביה, שמן הסתם האיש שבא לחורבה שבעיר, מאנשי העיר הוא, ורוב אנשי העיר כשרים הם, אֲבָל לְחוּרְבָּה דְּדַבְרָא [שבשדה], ששם רוֹב פְּסוּלִין אֶצְלָהּ שהרי אנשים מכל העולם כולו יכולים לבוא לשדה, ורוב אנשי העולם הלא הם פסולים (גוים ועוד), אֵימָא [אמור, שמא] מוֹדֶה לֵיהּ [לו] רבן גמליאל לְר' יְהוֹשֻׁעַ שאינה נאמנת, לכן הוצרך להשמיע לנו שנחלקו גם במקרה זה. ולהיפך: וְאִי אַשְׁמַעִינַן [ואם היה משמיע לנו] רק בְּהַהִיא, בחורבה שבשדה, היינו אומרים: בְּהַהִיא קָאָמַר [אומר] ר' יְהוֹשֻׁעַ שאינה נאמנת, ששם רוב פסולים אצלה, אֲבָל בְּהָא [בזו] בחורבה שבעיר שרוב כשרים אצלה, אֵימָא [אומר], מוֹדֶה הוא לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל שנאמנת בדבריה וכשירה, על כן צְרִיכָא [צריך] שייאמרו שני המקרים" (כתובות יג,א-ב).