לעולם יהא ...

המסקנה של רבי אלעזר מן הסיפור שלנו היא "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז". בדרך דומה לדרך זו מעביר התלמוד מסרים שונים. להלן נביא שניים מהמקומות הללו. במקומות אלו התלמוד משתמש בדימוים מנוגדים המתארים את אופן ההתנהגות הראויה מול האופן הלא ראוי. גם בסיפורים אלו מתבסס המסר על סיפור או על בחירתם של אובייקטים שונים כמשמשים למצוות.

"אָמַר ר' אַבָּהוּ: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם מִן הַנִּרְדָּפִין וְלֹא מִן הָרוֹדְפִין, וראיה לדבר: שֶׁאֵין לְךָ נִרְדָּף בְּעוֹפוֹת יוֹתֵר מִתּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה, שכל הטורפים רודפים אחריהם, והם אלו שהִכְשִׁירָן הַכָּתוּב מבין כלל העופות לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, משמע שיש מעלה גדולה בזה שהוא נרדף" (בבא קמא צג,א).

"תָּנוּ רַבָּנַן [שנו חכמים]בברייתא: לְעוֹלָם יִהְיֶה אָדָם עַנְוְותָן כְּהִלֵּל וְאַל יְהֵא קַפְּדָן כְּשַׁמַּאי. שסיפרו: מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי בְנֵי אָדָם שֶׁהִמְרוּ זֶה אֶת זֶה (התערבו) ואָמְרוּ:כל מי שֶׁיֵּלֵךְ וְיַקְנִיט (ירגיז) אֶת הִלֵּל עד שיגער בו יִטּוֹל אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. ואָמַר אֶחָד מֵהֶם: אֲנִי אַקְנִיטֶנּוּ. ואוֹתוֹ הַיּוֹם שבחר לשם כך עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וְהִלֵּל חָפַף אֶת ראשׁוֹ. הָלַךְ וְעָבַר אז עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ של הלל ובלשון זלזול אָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל, מִי כָּאן הִלֵּל? נִתְעַטֵּף הלל בלבוש מכובד וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל. אָמַר לוֹ הלל: שְׁאַל בְּנִי. שָׁאַל: מִפְּנֵי מָה רָאשֵׁיהֶן שֶׁל הבַּבְלִיִּים סְגַלְגַּלּוֹת (עגולים מדי)? ועל ידי כך רצה ברמז להעליב את הלל שהיה מבבל. אמר לו: בְּנִי, שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ. וטעמו של דבר: מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם חָיוֹת (מילדות) פִּקְחוֹת ואינן יודעות לעצב את צורת קדקדו של הילד.הָלַךְ אותו אדם וְהִמְתִּין שָׁעָה אַחַת (זמן מסויים), ושוב חָזַרוחיפש את הלל ואָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל, מִי כָּאן הִלֵּל? ושוב נִתְעַטֵּףהלל וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. אָמַר לוֹ הלל: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ אותו אדם: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל. אָמַר לוֹ: שְׁאַל. ושָׁאַל: מִפְּנֵי מָה עֵינֵיהֶן שֶׁל תַּרְמוֹדִיִּין (בני תדמור) תְּרוּטוֹת (ממצמצות ורכות)? אָמַר לוֹ הלל: בְּנִי, שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ, וטעמו של דבר מִפְּנֵי שֶׁהם דָּרִין בֵּין הַחוֹלוֹת, והחול נכנס לתוך עיניהם. ושובהָלַךְ אותו האיש וְהִמְתִּין שָׁעָה אַחַת וחָזַר וְאָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל, מִי כָּאן הִלֵּל? ושוב נִתְעַטֵּף הלל וְיָצָא לִקְרָאתוֹ,ואָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל. אָמַר לוֹ: שְׁאַל בְּנִי. שְׁאַל אותו האיש: מִפְּנֵי מָה רַגְלֵיהֶם שֶׁל אַפְרְקִיִּים רְחָבוֹת? אָמַר לוֹ הלל: שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ, וטעמו של דבר מִפְּנֵי שֶׁהם דָּרִין בֵּין בִּצְעֵי הַמַּיִם (ביצות) ורגליהם מתרחבות, שיוכלו להלך במקום טובעני כזה. הוסיף ואָמַר לוֹ אותו אדם: שְׁאֵלוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל עוד, ואולם מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא תִּכְעוֹס. נִתְעַטֵּףהלל וְיָשַׁב לְפָנָיו ואָמַר לוֹ: כָּל השְׁאֵלוֹת שֶׁיֵּשׁ לְךָ לִשְׁאוֹל שְׁאַל. כעס אותו אדם ואמר: וכי אַתָּה הוּא הִלֵּל שֶׁקּוֹרִין(קוראים) אוֹתְךָ "נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל"? אָמַר לוֹ: הֵן [כן]. אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה הוּא זה, אם כן שלֹא יִרְבּוּ כְּמוֹתְךָ בְּיִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ הלל: בְּנִי, מִפְּנֵי מָה אתה אומר כך? אָמַר לוֹ אותו אדם:מִפְּנֵי שֶׁאִבַּדְתִּי עַל יָדְךָ (בגללך) אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר לוֹ הלל: הֱוֵי זָהִיר בְּרוּחֲךָ שלא להתערב בכעין זה, וכְּדַי (כדאי)הוּא הִלֵּל, כלומר, מסוגל הוא, שֶׁתְּאַבֵּד עַל יָדוֹ בדרך זו אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְעוד אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְהִלֵּל לֹא יַקְפִּיד. ... ושׁוּב מַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵית הַמִּדְרָשׁ וְשָׁמַע קוֹל סוֹפֵר (מלמד תינוקות) שֶׁהָיָה מלמד תורה לתלמידיו ואוֹמֵר את מאמר הכתוב "וְאֵלֶה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד ומעיל וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט" (שמות כח, ד), ואָמַר: בגדים הַלָּלוּ לְמִי הם מיועדים? אָמְרוּ לוֹ התלמידים: לְכהֵן גָּדוֹל. אָמַר אוֹתוֹ גּוֹי בְּעַצְמוֹ: אֵלֵךְ וְאֶתְגַּיֵּיר בִּשְׁבִיל שֶׁיְּשִׂימוּנִי כּהֵן גָּדוֹל. בָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי ואָמַר לֵיהּ [לו]: גַּיְּירֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּשִׂימֵנִי כּהֵן גָּדוֹל. דְּחָפוֹ שמאי בְּאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל וגַּיְּירֵיהּ [גיירו]. אָמַר לוֹהלל לגר: כְּלוּם דרך העולם שמַעֲמִידִין מֶלֶךְ אֶלָּא מִי שֶׁיּוֹדֵעַ טַכְסִיסֵי מַלְכוּת, מנהגי המלכות ודרכיה, לֵךְ לְמוֹד טַכְסִיסֵי מַלְכוּת, ולשם כך עליך לעסוק בתורה תחילה. הָלַךְ וְקָרָא, במקרא. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לפסוק האומר "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר א, נא) אָמַר לֵיהּ [לו] אותו גר להלל: מִקְרָא זֶה עַל מִי נֶאֱמַר? אָמַר לוֹ הלל: אֲפִילּוּ עַל דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. נָשָׂא אוֹתוֹ גֵּר קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ: וּמַה יִּשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם (לה') וּמִתּוֹךְ אַהֲבָה שֶׁאֲהֵבָם ה' קָרָא לָהֶם, כלומר, אמר אליהם: "בְּנִי בְכרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב), ובכל זאת כְּתִיב [נאמר] עליהם "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" הגֵּר הַקַּל שֶׁבָּאבלי זכויות אלא בְּמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹבלבד, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שדינו כן. בָּא הגר לִפְנֵי שַׁמַּאי ואָמַר לוֹ שחוזר הוא בו מדרישתו לעשות אותו כהן גדול, שכן כְּלוּם רָאוּי אֲנִי לִהְיוֹת כּהֵן גָּדוֹל? וַהֲלֹא כְּתִיב [נאמר]: בַּתּוֹרָה "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת". בָּא לִפְנֵי הִלֵּל ואָמַר לוֹ: עַנְוְותָן הִלֵּל, יָנוּחוּ לְךָ בְּרָכוֹת עַל ראשְׁךָ שֶׁהִקְרַבְתַּנִי תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. ומסופר: לְיָמִים נִזְדַּוְוגוּ (נזדמנו) שְׁלָשְׁתָּן,בְּמָקוֹם אֶחָד, ואָמְרוּ: קַפְּדָנוּתוֹ שֶׁל שַׁמַּאי בִּקְשָׁה לְטוֹרְדֵנוּ מִן הָעוֹלָם, עַנְוְותָנוּתוֹ שֶׁל הִלֵּל קֵרְבָנוּ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה" (שבת ל,ב-לא,א).