רבי אלעזר מכלה קוצים מן הכרם

במסכת בבא מציעא מובא סיפור בו רבי אלעזר משמש כממונה על תפיסת גנבים. רבי יהושע בן קרחה מעביר ביקורת קשה עליו, אמנם הוא משיב לו שהוא אינו מסגיר אנשים כשרים אלא רשעים ('קוצים') הגורמים נזק לכלל. בסופו של דבר רבי אלעזר גורם מיתה לאדם אחד והוא חושש שמא אדם זה לא היה חייב מיתה, הוא מייסר את עצמו ככפרה על מעשיו.

"ר' אֶלְעָזָר בְּר' שִׁמְעוֹן אַשְׁכַּח לְהַהוּא פַּרְהַגַוְנָא דְּקָא תָּפֵיס גַּנָּבֵי [מצא פקיד אחד שהיה תפקידו להיות תופס גנבים], אָמַר לֵיהּ [לו]: הֵיכִי יָכְלַתְּ לְהוּ, לָאו כְּחֵיוָתָא מְתִילִי [כיצד יכול אתה לתפוס אותם, וכי לא נמשלו הגנבים כחיות]? שהרי נאמר "בּוֹ תִרְמשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר" (תהלים קד, כ). אִיכָּא דְּאָמְרִי מֵהַאי קְרָא קָאָמַר לֵיהּ [יש אומרים שמפסוק זה אמר לו ראיה], שנאמר:"יֶאֱרב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכּהיארוב לחטוף עני... " (תהלים י, ט), וכיון שהרשעים ערומים כל כך, דִּלְמָא שָׁקַלְתְּ צַדִּיקֵי וְשָׁבְקַתְּ רְשִׁיעֵי [שמא לוקח אתה לבית הסוהר צדיקים, אנשים שלא גנבו, ואתה מניח את הרשעים]? אָמַר לֵיהּ [לו]: וּמַאי אַעֲבֵיד [ומה אעשה]?הלא הַרְמָנָא דְּמַלְכָּא הוּא [פקודת המלך היא] שאהיה תופס גנבים, ואני עושה כמיטב יכולתי. אָמַר לו ר' אלעזר בר' שמעון: תָּא אַגְמָרָךְ הֵיכִי תַּעֲבֵיד [בא ואלמד אותך איך תעשה]; עוּל [היכנס] בְּאַרְבַּע שָׁעֵי [שעות ביום], בערך בשעה עשר בבוקר לַחֲנוּתָא [לחנות] שבה מוכרים יין ומזונות,כִּי חָזֵית אִינִישׁ דְּקָא שָׁתֵי חַמְרָא וְקָא נָקֵיט כָּסָא בִּידֵיהּ וְקָא מְנַמְנֵם שְׁאוֹל עִילָּוֵיהּ [כאשר תראה אדם השותה יין ומחזיק את הכוס בידו והוא מנמנם שאל עליו] לברר מי הוא, אִי צוּרְבָא מֵרַבָּנַן [אם תלמיד חכם] הוּא וְנָיֵים [והוא מנמנם] מן הסתם אַקְדּוּמֵי קַדֵּים לְגִרְסֵיהּ [הקדים ללימודו בהשכמת הבקר] ומשום כך מנמנם הוא עכשיו. אִי [אם] פּוֹעֵל הוּא קַדֵּים קָא עָבֵיד עֲבִידְתֵּיהּ [הקדים ועבד עבודתו], וְאִי עֲבִידְתֵּיהּ בְּלֵילְיָא [ואפילו אם עבודתו בלילה] שמא רַדּוּדֵי רַדֵּיד [עיצב חוטים] שיתכן שלא שמעו אותו כשעובד. וְאִי [ואם] הואלֹא אחד מאלה מן הסתם גַּנָּבָא [גנב] הוּא וְתַפְסֵיהּ [ותפוס אותו],שכיון שגנב בלילה הוא ישן ביום. אִישְׁתַּמַּע מִילְּתָא בֵּי מַלְכָּא [נשמע הדבר בבית המלך] שנתן עצה טובה זו, אָמְרוּ, לפי פתגם מפורסם: קַרְיָינָא דְּאִיגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוַנְקָא [קורא האיגרת הוא שיהיה שליח הביצוע], שמי שקרא ברבים את האגרת, הצו המלכותי, ייעשה הממונה על ביצוע הפקודה. ואף כאן כיון שאתה נותן עצות טובות כאלה היה אתה הממונה על כך. אַתְיוּהּ [הביאו אותו] את ר' אֶלְעָזָר בְּר' שִׁמְעוֹן לפני השלטונות, ומינו אותו לתפקיד זה, וְקָא תָּפֵיס גַּנָּבֵי וְאָזֵיל [והיה תופס גנבים והולך]. שָׁלַח לֵיהּ [לו] ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה את הדברים הבאים: "חוֹמֶץ בֶּן יַיִן"!כלומר, הרי אתה כרשע (חומץ) לעומת אביך הצדיק ר' שמעון (יין), עַד מָתַי אַתָּה מוֹסֵר עַמּוֹ שֶׁל אֱלֹהֵינוּ לַהֲרִיגָה בידי המלכות? שָׁלַח לֵיהּ [לו] ר' אלעזר: קוֹצִים אֲנִי מְכַלֶּה מִן הַכֶּרֶם שהרי אני מבער מישראל רק את הרשעים. שָׁלַח לֵיהּ [לו] בחזרה: יָבא בַּעַל הַכֶּרֶם וִיכַלֶּה אֶת קוֹצָיו, אבל אתה אל תעשה זאת עבור המלכות. וכנראה שדברים אלה נשמעו גם ברבים, ומסופר: יוֹמָא חַד פָּגַע בֵּיהּ הַהוּא כּוֹבֵס, קַרְיֵיהּ [יום אחד פגע בו כובס אחד עם הארץ וקראוֹ] לר' אלעזר "חוֹמֶץ בֶּן יַיִן". אָמַר ר' אלעזר: מִדַּחֲצִיף כּוּלֵּי הַאי [מכיון שהוא חצוף כל כך] שקורא לתלמיד חכם בכינוי גנאי שְׁמַע מִינָּהּ רְשִׁיעָא [למד מכאן שרשע]הוּא. אָמַר לְהוּ [להם, לשוטרים]: תִּפְסוּהוּ כפושע. תְּפָסוּהוּ ודנו אותו למיתה, לְבָתַר דְּנָח דַּעְתֵּיהּ [לאחר שנחה דעתו,נרגע מכעסו] התחרט ר' אלעזר על ששלח אדם חף מפשע למות. אֲזַל בַּתְרֵיהּ לִפְרוּקֵיהּ [הלך אחריו לפדותו] וְלֹא מָצֵי [יכול]. קְרֵי עֲלֵיהּ [קרא עליו]: "שׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ"(משלי כא, כג), כלומר, לולא אמר הכובס דברים אלה לא היה נכנס בצרה זו. לבסוף זְקַפוּהוּ [תלו אותו] את הכובס, קָם תּוּתֵי זְקִיפָא וְקָא בָּכֵי [עמד ר' אלעזר תחת עץ התליה ובכה]. אָמְרוּ לֵיהּ [לו] אנשים: רַבִּי, אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָשכך עשית לו, לפי שכובס זה היה רשע גמור עד שֶׁהוּא וּבְנוֹ יחד בָּעֲלוּ נַעֲרָה מְאוֹרָסָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים ועברו כמה וכמה עבירות חמורות במעשה זה עצמו. ובודאי מגיע לו עונש זה. הִנִּיחַר' אלעזר יָדוֹ עַל בְּנֵי מֵעָיו ואָמַר: שִׂישׂוּ בְּנֵי מֵעַי, שִׂישׂוּ! וּמַה סְּפֵיקוֹת שֶׁלָּכֶם כָּךְ, כלומר, שרק משום שראה בו חוצפה אמר שוודאי רשע הוא,וַדָּאִית שֶׁלָּכֶם אותם גנבים שהוא מעניש לפי סברה ברורה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּהובוודאי יפה עשה, ולא תפס אנשים חפים מפשע. ואמר: מוּבְטָח אֲנִי בָּכֶם, בבני מעי, שֶׁאֵין רִמָּה וְתוֹלֵעָה שׁוֹלֶטֶת בָּכֶם, שכן זה הוא סימנו של צדיק גמור. וַאֲפִילּוּ הָכִי [כך] לאחר ששמע את המעשה לֹא מִיַּיתְבָא דַּעְתֵּיהּ וחשש שמא גרם מיתה שלא כהוגן, ולכן עשה נסיון בעצמו. אַשְׁקִיּוּהוּ סַמָּא דְּשֵׁינְתָא וְעַיְילוּהוּ לְבֵיתָא דְּשֵׁישָׁא וּקְרָעוּ לִכְרֵיסֵיהּ [השקו אותו סם שינה והכניסו אותו לבית של שיש שבו היו עושים ניתוחים וקרעו את כרסו]. הָווּ מַפְּקוּ מִינֵּיהּ דִּיקוּלֵי דִּיקוּלֵי דְּתַרְבָּא וּמוֹתְבִי בְּשִׁמְשָׁא [היו מוציאים ממנו סלים סלים של חלב ושמים בשמש] בְּחדשי תַּמּוּז וְאָב החמים וְלֹא מַסְרְחֵי [היה מסריח]ועל ידי כך הוכיח ר' אלעזר בעצמו שצדיק גמור הוא, וכל שעשה כהוגן עשה. ומקשים: דבר זה אינו הוכחה, כָּל תַּרְבָּא נַמִי לָא סְרִיחַ [חלב גם כן אינו מסריח], שחלב נקי רק נמס בחמה ולא יותר! ומשיבים: כָּל תַּרְבָּא לָא סְרִיחַ, שׁוּרַיְיקֵי סוּמָּקֵי מַסְרִיחַ [חלב נקי אינו מסריח, אבל גידים אדומים של דם שבו מסריחים] ולכן חלב בלתי מעובד ריחו רע. הָכָא אַף עַל גַּב דְּאִיתָא שׁוּרַיְיקֵי סוּמָּקֵי [כאן אף על פי שהיו גידים אדומים] לֹא מַסְרִיחַ [הסריח] והרי זו הוכחה שצדיק גמור הוא. קָרֵי אַנַּפְשֵׁיהּ [קרא על עצמו] "שויתי ה' לנגדי תמיד... אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכּן לָבֶטַח" (תהילים טז, ח-ט)... אֲפִילּוּ הָכִי [כך] לאחר נסיון זה לֹא סָמַךְ ר' אֶלְעָזָר בְּר' שִׁמְעוֹן אַדַּעְתֵּיהּ [על דעתו], קַבֵּיל עֲלֵיהּ יִסּוּרֵי [וקיבל על עצמו יסורים] לכפר על עוונו. בְּאוֹרְתָא הָווּ מָיְיכִי לֵיהּ שִׁיתִּין נַמְטֵי [בערב היו מקפלים לו שישים מצעות של לבד],לְצַפְרָא נַגְדֵי מִתּוּתֵיהּ שִׁיתִּין מְשִׁיכְלֵי דְּמָא וְכִיבָא [בבקר היו מוציאים מתחתיו, למרות הלבד, שישים כלים של דם ומוגלה].לְמָחָר, כלומר, בכל בוקר, עֲבַדָה לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ שִׁיתִּין מִינֵי לִפְדָּא וְאָכֵיל לְהוּ וּבָרֵי [עשתה לו אשתו שישים מיני ליפתן ואכל אותם והבריא]. וְלָא הֲוַת שָׁבְקָא לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ לְמֵיפַּק לְבֵי מִדְרָשָׁא כִּי הֵיכִי [הניחה לו אשתו ללכת לבית המדרש כדי] שלֹא לִדְחַקוּהוּ רַבָּנַן [ידחקוהו חכמים] משום שחששה לבריאותו. והוא היה ממשיך לנהוג באותו אופן,בְּאוֹרְתָא [בערב] אָמַר לְהוּ [להם] ליסוריו:אַחַיי וְרֵעַי, בּוֹאוּ! בְּצַפְרָא [בבוקר] אָמַר לְהוּ [להם]: זִילוּ [לכו] מִפְּנֵי בִיטּוּל תּוֹרָה. יוֹמָא חַד [יום אחד] שָׁמְעָה דְּבֵיתְהוּ [אשתו] מה הוא אומר,אָמְרָה לֵיהּ [לו]: אַתְּ קָא מַיְיתֵית לְהוּ עִילָּוֵיךְ [אתה הוא שמביא אותם עליך]! כִּלִּית מָמוֹן שֶׁל בֵּית אַבָּא במחלתך זו שאתה הוא הגורם לה אִימְרְדָה, אָזְלָה לְבֵית נָשָׂא [מרדה בו והלכה חזרה לבית אביה] והוא נשאר בלא מי שיטפל בו, ובלא כסף. סְלִיקוּ וְאָתוּ הָנָךְ שִׁיתִּין סְפוֹנָאֵי עַיְילוּ לֵיהּ שִׁיתִּין עַבְדֵי כִּי נְקִיטֵי שִׁיתִּין אַרְנָקֵי [באו ששים ספנים, והכניסו, הביאו, לו ששים עבדים כשהם מחזיקים בידם ששים ארנקים], וַעֲבַדוּ לֵיהּ שִׁיתִּין מִינֵי לִפְדָּא וְאָכֵיל לְהוּ [ועשו לו שישים מיני ליפתן ואכל אותם] שהיו אותם ספנים בסכנת טביעה, ונדרו שאם ינצלו בזכותו יביאו לו מתנות אלה. ונמצא שגם אחרי שהלכה אשתו היה מי שיטפל בו ברווחה. יוֹמָא חַד [יום אחד] אָמְרָה לָהּ אשתו לִבְרַתָּהּ [לבתה]: זִילִי בָּקִי בַּאֲבוּךְ מַאי קָא עָבֵיד הָאִידָּנָא [לכי בדקי באביך מה הוא עושה כעת]? אָתְיָא [באה] אליו, אָמַר לָהּ: זִילִי [לכי] ואִמְרִי לְאִמֵּךְ: שֶׁלָּנוּ, רכושנו שלנו בבית כעת, גָּדוֹל מִשֶּׁלָּהֶם משל בית משפחת אמך. קָרֵי אַנַּפְשֵׁיהּ [קרא על עצמו] פסוק זה: "הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ" (משלי לא, יד). אָכַל וְשָׁתֵי וּבָרֵי נְפַק לְבֵי מִדְרָשָׁא [ושתה והבריא ויצא לבית המדרש], שהרי בזמן זה לא היתה אשתו שם שתמנע אותו. אַיְיתוּ לְקַמֵּיהּ שִׁיתִּין מִינֵי דְּמָא [הביאו לפניו שישים מיני דם] שהביאו נשים כתמי דם, שהיה ספק בידן אם זה דם נדה והן אסורות לבעליהן, או היה זה דם מסוג אחר טַהֲרִינְהוּ [וטיהר אותם] את כולם. הֲוָה קָא מְרַנְּנֵי רַבָּנַן וְאָמְרִי [והיו חכמים מרננים אחריו ואומרים]: סָלְקָא דַּעֲתָךְ לֵית בְּהוּ חַד [עולה על דעתך שאין בהם אחד] שיש בוסָפֵק?! ומן הסתם טעה במשהו. אָמַר לְהוּ [להם]: אִם כְּמוֹתִי הוּא יִהְיוּ כּוּלָּם כל הילדים שיוולדו עכשיו מנשים אלה שטהרתי לבעליהן זְכָרִים, וְאִם לָאו [לא] תְּהֵא נְקֵבָה אַחַת בֵּינֵיהֶם. ואכן נתברר כי הָיוּ כּוּלָּם זְכָרִים. ומספרים: וְאַסִּיקוּ לְהוּ [וקראו להם] "אֶלְעָזָר" עַל שְׁמֵיהּ [על שמו] לזכרון אותו מעשה. תַּנְיָא [שנויה ברייתא] אָמַר רַבִּי: כַּמָּה פְּרִיָּה וּרְבִיָּה בִּיטְּלָה רְשָׁעָה זוֹ אשתו של ר' אלעזר בר' שמעון מִיִּשְׂרָאֵל, שהרי כשלא הניחה אותו לבוא לבית המדרש, כמה וכמה נשים לא היו טהורות לבעליהן מחמת הספק, שלא היה איש בקיא כמותו לטהרן.