רבי אלעזר שורף את העולם

בדומה לסיפור שבסוגיה שלנו, בו שרוי רבי אלעזר ב'שמחה גדולה והיתה דעתו גסה מפני שלמד תורה הרבה'. מתוארת במסכת שבת סיטואציה בה רבי אלעזר ואביו רבי שמעון יוצאים מהמערה אחרי שנים ארוכות בהם הם עסקו בתורה והיו מנותקים מחיי העולם הזה. הם אינם מסוגלים להכיל את מציאות החיים הרגילה בה הם פוגשים בצאתם מהמערה, וגורמים חורבן לעולם. בסופו של דבר הם חוזרים למערה ורק אחרי שנה נוספת הם מסוגלים לצאת לעולם.

"אֲזַל [הלך] הוּא, ר' שמעון בר יוחאי וּבְרֵיהּ [ובנו] ר' אלעזר, טָשׁוּ בֵּי מִדְרָשָׁא [והתחבאו בבית המדרש].כָּל יוֹמָא הֲוָה מַיְיתִי לְהוּ דְּבֵיתְהוּ רִיפְתָּא וְכוּזָא דְּמַיָּא וּכְרַכִי [כל יום היתה מביאה להם אשתו של ר' שמעון לחם וקנקן מים ואכלו]. כִּי תַּקִּיף גְּזֵירָתָא [כאשר התחזקה הגזירה] אָמַר לֵיהּ לִבְרֵיהּ [לו ר' שמעון לבנו]: נָשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה עֲלֵיהֶן, ויש אם כן לחשוש דִּילְמָא מְצַעֲרִי לָהּ וּמְגַלְּיָא לָן [שמא יצערו אותה השלטונות ותגלה אותנו]. אָזְלוּ טָשׁוּ בִּמְעָרְתָא [הלכו והתחבאו במערה]. אִיתְרְחֵישׁ נִיסָּא אִיבְרִי לְהוּ חָרוּבָא וְעֵינָא דְּמַיָּא [התרחש נס ונברא להם עץ חרוב ומעין מים], וַהֲווּ מְשַׁלְּחֵי מָנַיְיהוּ וַהֲווּ יָתְבִי [והיו פושטים בגדיהם והיו יושבים] עַד צַוְּארַיְיהוּ בְּחָלָא [צווארם בחול], שלא להשאר ערומים. וְכָךְ כּוּלֵּי יוֹמָא גָּרְסִי [כל היום היו לומדים]. בְּעִידַּן צַלּוֹיֵי לְבַשׁוּ מִיכְסוּ וּמְצַלּוּ, וַהֲדַר מְשַׁלְּחֵי מָנַיְיהוּ, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיבְלוּ [ובזמן התפילה היו מתלבשים מתכסים ומתפללים, וחוזרים ופושטים את בגדיהם, כדי שלא יבלו]. אִיתְבוּ תְּרֵיסַר שְׁנֵי בַּמְּעָרְתָא [ישבו שתים עשרה שנה במערה]. אֲתָא [בא] אֵלִיָּהוּהנביא וְקָם אַפִּיתְחָא דִּמְעַרְתָא [ועמד על פתח המערה] ואָמַר: מַאן לוֹדְעֵיהּ [מי יודיעו] לְבַר יוֹחַאי דְּמִית [שמת] הקֵיסָר וּבַטֵּיל גְּזֵרְתֵיהּ [ובטלה גזירתו]. נְפַקוּ [יצאו] מהמערה, ובתוך כך חָזוּ אֱינָשֵׁי דְּקָא כָּרְבִי וְזָרְעִי [יצאו, ראו אנשים שהם חורשים וזורעים] ואָמַר: הרי אנשים אלה מַנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם של לימוד תורה וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה לצורך פרנסתם. ומסופר כי בכָּל מָקוֹם שֶׁהם נוֹתְנִין בו את עֵינֵיהֶן מִיָּד היה נִשְׂרָף. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם:וכי לְהַחֲרִיב את עוֹלָמִי יְצָאתֶם מהמערה?! חִיזְרוּ לִמְעָרַתְכֶם! הַדוּר אַזוּל אִיתִיבוּ תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא [חזרו והלכו וישבו שנים עשר חודש]. אָמְרִי [אמרו]: מִשְׁפַּט רְשָׁעִים בַּגֵּיהִנָּם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ ובודאי כבר נתכפר להם חטאם בישיבה נוספת זו. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה להם: צְאוּ מִמְּעָרַתְכֶם! נְפַקוּ [יצאו]. כָּל הֵיכָא דַּהֲוָה מָחֵי [מקום שהיה מכה] ר' אֶלְעָזָר, הֲוָה מָסֵי [היה מרפא] ר' שִׁמְעוֹן. אָמַר לוֹ ר' שמעון לר' אלעזר בנו: בְּנִי, דַּי לָעוֹלָם אֲנִי וְאַתָּה שאנו שנינו עוסקים בתורה כראוי. בַּהֲדֵי פַּנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא חֲזוּ הַהוּא סָבָא דַּהֲוָה נָקִיט תְּרֵי מְדָאנֵי אָסָא וְרָהֵיט [בערוב יום ערב שבת ראו זקן אחד שהיה מחזיק שני צרורות הדסים ורץ] בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. אָמְרוּ לֵיהּ [לו]: הָנֵי [אלה] לָמָּה לְךָ? אָמַר לְהוּ [להם]: לִכְבוֹד שַׁבָּת. אמרו לו: וְתִיסְגִי [ויספיק] לְךָ בְּחַד [בצרור אחד]! ענה להם: חַד [אחד מהם] כְּנֶגֶד "זָכוֹר את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח), וְחַד [ואחד מהם] כְּנֶגֶד "שָׁמוֹר את יום השבת לקדשו" (דברים ה, יב). אָמַר לֵיהּ לִבְרֵיהּ [לו ר' שמעון לבנו]: חֲזִי [ראה] כַּמָּה חֲבִיבִין מִצְוֹת עַל יִשְׂרָאֵל. יָתֵיב דַּעֲתֵיְיהוּ [נתיישבה דעתם]ולא כעסו עוד על שאין הכל עוסקין בתורה" (שבת לג,ב).