איוב - מורה נבוכים

במורה נבוכים חלק שלשי מקדיש הרמב"ם שני פרקים (כ"ב-כ"ג) לדמותו של איוב, לטענות שלו ולטענות רעיו.

מורה נבוכים חלק שלישי

פרק כב

פרשת איוב המופלאה והנפלאה היא מסוג מה שאנחנו בו, כלומר: שהוא משל לביאור השקפות בני אדם בהשגחה. וכבר ידעת מאמר אחד מהם בפירוש: איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה. ואשר חשב שהוא היה ונברא, ושהוא מעשה שהיה, לא ידע לו לא זמן ולא מקום. אלא אחד החכמים אמר שהיה בימי האבות, ואחד אמר שהיה בימי משה, ואחד אמר שהיה בימי דוד,

ואחד אמר שהוא היה מעולי בבל, וזה ממה שמחזק דברי מי שאמר שהוא לא היה ולא נברא. כללו של דבר בין היה בין לא היה, הרי בכיוצא במאורעו המצוי תמיד נבוכו כל החוקרים מבני אדם, עד שאמרו בידיעת ה' ובהשגחתו מה שכבר הזכרתי לך, כלומר: מה שהאדם הצדיק השלם ישר המעשים ירא החטא ביותר, באים עליו ייסורים גדולים תכופים ברכושו ובניו וגופו, לא בחטא המחייב כן. ולפי שתי ההשקפות - כלומר: אם היה או לא היה - אותם הדברים שהקדים אותם, כלומר: דבר השטן, ודברי ה' לשטן, ומסירתו בידו - כל זה משל בלי ספק אצל כל בעל שכל. אלא שהוא משל שלא כמו כל המשלים, אלא משל שתלויים בו נפלאות ודברים שהם כבשונו של עולם, ונתבארו בו קושיות גדולות, ונתבררו ממנו דברים אמתיים שאין למעלה מהם. והנני מזכיר לך מה שאפשר להזכיר, ואזכיר לך דברי חכמים אשר העירוני על כל מה שהבינותי מאותו המשל העצום.

והנה ראשית מה שתתבונן בו, אמרו "איש היה בארץ עוץ" החל בשם המשותף, והוא 'עוץ', לפי שהוא שם אדם: 'את עוץ בכורו' והוא ציווי בחשיבה ובהתבוננות: 'עוצו עצה' וכאלו יאמר לך חשוב במשל זה, והתבונן בו, ודע עניינו, והבן ההשקפה הנכונה איזו היא. ואחר כך אמר כי בני האלוהים באו להתייצב על ה', ובא השטן בתוכם ובכללם. לפי שלא אמר ויבואו 'בני האלוהים והשטן' להתייצב על ה', שאז הייתה נעשית מציאות הכל לפי יחס אחד, אלא אמר 'ויבואו בני האלוהים להתייצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם' וצורת דיבור זו אינה נאמרת אלא במי שבא, ואינו מטרה לעצמו ולא דרוש מחמת עצמו. אלא כיון שנוכח מי שהמטרה [היתה] נוכחותו, בא זה בכלל מי שבא. ואחר כך הזכיר כי השטן הזה הוא משוטט בארץ ומתהלך בה, ואין בינו לבין העליונים יחס כלל, ואין לו שם שוטטות. הוא אמרו 'משוט בארץ ומהתהלך בה' אין התהלכותו ושוטטותו כי אם בארץ. ואחר כך אמר כי זה הישר התם נמסר ביד השטן הזה, ושכל מה שחל בו מן הפגעים ברכושו ובניו וגופו הייתה סבתו השטן.וכאשר הניח הנחה זו, בא לקבוע דברי בעלי העיון בשאלה זו. והביא השקפה מסוימת ויחסה לאיוב, והשקפות אחרות לחבריו, ואני אשמיע לך אותם בביאור, כלומר: אותם ההשקפות אשר נתחלפו להם המחשבות מחמתם בפרשה זו, אשר היה סיבתה כולה השטן, וחשבו כולם, איוב וחבריו, כי ה' עשה זאת בעצמו לא באמצעות השטן.

והיותר מופלא ותמוה בכל השאלה הזו שלא תיאר את איוב בחכמה, ולא אמר איש חכם או מבין או משכיל, אלא תארו במעלה מידותית ויושר מעשים, כי אילו היה חכם לא היה עניינו קשה עליו כמו שיתבאר. ואחרי כן ערך מאורעותיו לפי יחס מצבי בני אדם, כי יש מבני אדם מי שאינו חרד לאובדן הרכוש ונקל הוא בעיניו, אבל יבהלהו עניין מות הבנים ומכלהו ביגון. ויש בבני אדם מי שסובל ואינו נדכה ואפילו לאבדן הבנים, אבל סבילת הכאבים אין יכולת לבעל תחושה לכך. וכל בני אדם כלומר: ההמון, מרוממים את ה' בלשונם, ומתארים אותו בצדק וחסד בעת אשרם ושלותם, או בעת ייסורין הנסבלים, אבל אם באו המאורעות הללו האמורים באיוב - מהם מי שכופר וסובר חוסר סדירות בכל המציאות כאשר אבד רכושו. ומהם מי שנשאר מחזיק בדעה שיש צדק וסדר ואפילו עם ייסורי אבדן הרכוש, אבל אם נתייסר במיתת הבנים אינו סובל. ומהם מי שסובל ואין דעותיו משתבשות לו באובדן הבנים, אבל על כאבי הגוף אין אחד מהם סובל, אלא יתלונן ויצעק חמס, אם בלשונו ואם בלבבו.

אבל אמרו בבני האלוהים "להתייצב על ה'", הוא בפעם הראשונה והשניה, אבל השטן אף על פי שבא בכללם ובתוכם בפעם הראשונה והשניה, הרי בראשונה לא אמר בו "להתייצב", ובשניה אמר "ויבא גם השטן בתוכם להתייצב על ה'". והבן עניין זה והתבונן כמה מופלא הוא, וראה היאך הושגו לי עניינים אלו כעין חזון, והוא שעניין "להתייצב על ה'" - היותם נמצאים משועבדים בפקודתו בכל מה שהוא רוצה. ממה שאמר זכריה בארבע המרכבות יוצאות, אמר, 'ויען המלאך ויאמר אלי אלה ארבע רוחות השמים יוצאות מהתייצב על אדון כל הארץ'. הרי ביאר שאין יחס בני האלוהים ויחס השטן במציאות יחס אחד, אלא בני האלוהים יציבים ותדירים יותר, וגם הוא יש לו תפקיד מסוים במציאות למטה מהם. ועוד מפלאי המשל הזה, שהוא כאשר הזכיר שוטטות השטן בארץ דווקא, ועשייתו מעשים אלה, ביאר שהוא מנוע מלהשתלט על הנפש, ושהוא ניתן לו שלטון על כל הדברים הללו הארציים, והובדל בינו לבין הנפש. והוא אומרו: אך את נפשו שמור, וכבר ביארתי לך שיתוף שם נפש בלשוננו, ושהוא נאמר על הדבר הקיים מן האדם לאחר המות, וזה הוא אשר אין שלטון לשטן עליו.

ואחר הזכרת מה שהזכרתי שמע את האימרה המועילה הזו אשר אמרוה החכמים, אשר יש להניח עליהם שם חכמים באמת, וביארה כל קשה, וגילתה כל נסתר, ובררה רוב סתרי תורה. והיא אמרם בתלמוד: אמר ר' שמעון בן לקיש: הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות. הנה הבחין את כל מה שאמרנו הבחנה שלא תקשה על בעל הבנה. והנה נתבאר לך כי על עניין אחד בעצמו מכנים בשלשה שמות הללו, ושכל הפעולות המיוחסות לכל אחד מאלה השלשה הם כולם פעולת דבר אחד. וכך אמרו גם חכמי משנה הראשונים, אמרו, תנא יורד ומתעה עוולה ומשטין נוטל רשות ונוטל נשמה. הנה נתבאר לך כי אשר ראה דוד במראה הנבואה בעת הדֶבֶר 'וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם' שלא הראוהו את זה אלא להורות על עניין, אותו העניין עצמו הוא המדובר בו גם במראה הנבואה במרי בני יהושע הכהן הגדול: 'והשטן עומד על ימינו לשטנו', ואחר כך ביאר ריחוקו ממנו יתעלה באומרו יגער ה' בך השטן ויגער ה' בך הבוחר בירושלם. והוא אשר ראה גם בלעם במראה הנבואה בדרך, בעת אמרו לו הנה אנכי יצאתי לשטן.

ודע כי שטן נגזר מן 'שטה מעליו ועבר', כלומר: שהוא מעניין ההסרה וההרחקה, כי הוא המסטה מדרך האמת בלי ספק, ומרחיק בדרכי התעייה. ועל עניין זה עצמו נאמר גם כי יצר לב האדם רע מנעוריו. וכבר ידעת פרסום השקפה זו בתורתנו כלומר: יצר טוב ויצר רע, ואמרם בשני יצריך. וכבר אמרו כי יצר הרע נוצר בכל אחד מבני אדם בעת לידתו: 'לפתח חטאת רובץ'. וכמו שאמרה התורה 'מנעוריו'. ושיצר טוב אינו נמצא לו אלא לאחר שלמות שכלו, ולפיכך אמרו נקרא יצר הרע מלך גדול, ונקרא יצר טוב ילד מסכן וחכם במשל הנשוא לגוף האדם ושינויי כוחותיו, באומרו 'עיר קטנה ואנשים בה מעט' וגו'. כל הדברים הללו לשונם ז"ל מפורסמים. וכיון שבארו לנו כי יצר הרע הוא השטן והוא מלאך בלי ספק, כלומר: שגם הוא נקרא מלאך, לפי שהוא בתוך בני האלוהים, יהיה אם כן גם יצר טוב מלאך באמת. ואם כן, הדבר הזה המפורסם בדברי חכמים ז"ל כי כל אדם נצמדו לו שני מלאכים, אחד מימינו ואחד משמאלו, הם יצר טוב ויצר רע. ובפירוש אמרו ז"ל בגמר שבת בשני המלאכים הללו, אמרו אחד טוב ואחד רע. ראה כמה נפלאות גילתה לנו אימרה זו, וכמה סילקה מן הדמיונות הבלתי נכונות. ורואה אני שאני כבר פירשתי וביארתי פרשת איוב די צרכה ותכליתה. אבל רצוני לבאר לך ההשקפה המיוחסת לאיוב וההשקפה המיוחסת לכל אחד מחבריו מה היא, בראיות אלקטם מדברי כל אחד מהם. ואל תפנה לכל יתר הדברים שחייב אמירתם שטף הלשון, כמו שביארתי לך בתחילת מאמר זה .

פרק כג

כאשר הונחה פרשת איוב זו, או כאשר אירעה, היה הדבר המוסכם מן החמישה, כלומר: איוב ורעיו, שכל מה שאירע באיוב ידוע לפניו יתעלה, ושה' הביא עליו פגעים אלה. וכן כולם מסכימים שאין לפניו אי צדק ואין לייחס לו עוולה, תמצא עניינים אלה גם בדברי איוב הרבה. ואם תתבונן בדברי החמישה בעת ויכוחיהם, כמעט שתמצא כל מה שאמר אותו אחד מהם אמרוהו כולם, ונכפלו העניינים ונשתלבו זה בתוך זה, ונתערב בהם תיאור איוב את גודל צערו ייסוריו על אף עוצם יושרו, ותיאור צדקו וטוב מידותיו ומעשיו הטובים. וכן נשתלבו בדברי חבריו לו דברי תוחלת ונחמה ועידוד, ושראוי לו לשתוק ושלא ישחרר מוסרות הדיבור כאדם המתווכח עם אדם, אלא ייכנע לגזרות ה' וישתוק. והוא אומר כי גודל הייסורין מנעו התוחלת וישוב הדעת ואמירת מה שראוי. וכן כל חבריו הסכימו שכל עושה טוב נגמל, וכל עושה רע נענש, וכל זמן שראית רשע בהצלחה הרי בסופו יתהפך הדבר, ויאבד הוא, ויחולו בו ובבניו וזרעו פגעים קשים. ואם ראית צדיק מתייסר הרי בודאי שירפא מחץ מכתו. עניין זה תמצאהו חוזר בדברי אליפז ובלדד וצופר, ושלושתם מסכימים על השקפה זו, ואין זו המטרה בכל הפרשה הזו, אלא המטרה מה שנתייחד בו כל אחד מהם וידיעת השקפתו בפרשה זו, והיא חלות הייסורים הגדולים והחמורים ביותר באדם השלם והתמים ביותר ביושרו.

והייתה השקפת איוב בכך כי דבר זה ראיה על שוויון הצדיק והרשע לפניו יתעלה מתוך זלזול במין האדם והזנחתו, והוא אמרו בכלל דבריו: אחת היא, על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה, אם שוט ימית פתאום - למסת נקיים ילעג. אמר אם כאשר יבוא השיטפון פתאום הנה ימית כל מי שמצא וישטפהו, הרי בייסורי הנקיים יזלזל. והדגיש עוד השקפה זו באומרו זה ימות בעצם תמו כלו שלאנן ושליו, עטיניו מלאו חלב וגו', וזה ימות בנפש מרה ולא אכל בטובות יחד על עפר ישכבו ורימה תכסה עליהם. וכן הביא ראיה מאושר מצב אנשי הרשע והצלחתם, והרחיב הדיבור בכך מאוד ואמר: ואם זכרתי ונבהלתי ואחז בשרי פלצות, מדוע רשעים יחיו עתקו גם גיברו חיל, זרעם נכון לפניהם וגו'. וכאשר תיאר אותה ההצלחה השלמה בא לומר למתווכחים עמו, אם היה הדבר כפי שאתם חושבים שילדי הכופר הזה המצליח יישמדו אחריו ויכרתו עקבותיהם, מה מזיק לזה המצליח מה שיארע באנשי ביתו אחריו, אמר 'כי מה חפצו בביתו אחריו ומספר חודשיו חצצו'. ואחר כך בא לבאר שאין תקווה אחר המוות, ולא נותר אלא שזו הזנחה. והחל להתפלא, היאך לא הזניח עיקר עשיית הוויות אישי האדם ובריאתו, והזניח הנהגתו, ואמר 'הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני' וגו'. הנה זו אחת ההשקפות שסוברים בהשגחה, וכבר ידעת דברי חכמים כי השקפתו זו של איוב לגמרי לא נכונה: ואמרו 'עפרא בפומיה דאיוב', ואמרו 'ביקש איוב להפוך את הקערה על פיה', ואמרו 'איוב כופר בתחיית המתים היה', ואמרו עוד עליו 'התחיל מחרף ומגדף'. אבל אמרו יתעלה לאליפז כי לא דיברתם אלי נכונה כעבדי איוב אמרו חכמים בהתנצלות על כך, אין אדם נתפש על צערו, כלומר: שההתנצלות שלו היא קושי וייסורין. ודברים כעין אלה אינם מסוג המשל הזה.

אלא טעם הדבר כפי שאבאר לך עתה, לפי שהוא חזר מהשקפה זו שהיא בתכלית הטעות והוכיח את טעותו בה. אבל שזו היא ההשקפה הראשונה וההתחלתית, ובפרט למי שחלו בו הייסורין והוא יודע בעצמו שלא חטא, הנה זה ממה שאין להתווכח בו, ולפיכך יוחסה השקפה זו לאיוב, מפני שהוא אמר כל מה שאמר כל זמן שלא הייתה לו ידיעה, ולא ידע את ה' אלא על פי קבלה, כדרך שיודעים אותו המוני התורתיים. אבל כאשר ידע את ה' ידיעה אמיתית, הודה שהאושר האמיתי, שהוא ידיעת ה', נצור לכל מי שידעו, ולא יעכירוה לאדם שום ייסורין מכל הייסורין הללו. אלא שהיה איוב מדמה כי מיני האושר המדומים הללו הם התכלית, כגון הבריאות והעושר והבנים כל זמן שהיה יודע את ה' על פי ההגדה לא בדרך העיון, ולפיכך נבוך אותם המבוכות ואמר אותם הדברים, וזה הוא עניין אמרו 'לשמע אזן שמעתיך ועתה עיני ראתך על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר'. עניין הדברים כפי העניין, על כן אמאס כל אשר הייתי מתאווה, ונחמתי על היותי בתוך עפר ואפר, כפי שהונח מצבו והוא יושב בתוך האפר. ובגלל אמרתו זו האחרונה המורה על ההשגה הנכונה, נאמר בו בסמוך לכך 'כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב'.

אבל השקפת אליפז במאורע הזה גם היא אחת ההשקפות הנאמרות בהשגחה, והיא, שהוא אמר, שכל מה שחל באיוב, הייתה חלותו מפני שהוא ראוי לכך, לפי שהיו לו חטאים שנתחייב בהם כן. והוא אמרו לאיוב 'הלא רעתך רבה ואין קץ לעונותיך'. ואחר כך החל לומר לאיוב כי זה שהייתה נוהג בו מיושר המעשים וההתנהגות בדרכי החסידות אינו דבר המחייב שתהיה שלם לפני ה' עד שלא תיענש: הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהילה, אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם'. ולא חדל אליפז לסוב סביב העניין הזה, כלומר: שהוא בדעה שכל מה שיארע לאדם הוא מפני שראוי לכך, ומגרעותינו שבהם אנו מתחייבים עונש נעלם מאתנו השגתם, וגם אופן חיובנו עונש בגללם.

אבל השקפת בלדד השוחי בשאלה זו היא סברת הגמול, וכך אמר הוא לאיוב, כי הייסורין הגדולים הללו אם אתה נקי ואין בך חטא, הרי בגללם יגדל הגמול, ועתיד לשלם לך גמול טוב. וכל זה טוב לך כדי שירבה הטוב אשר תשיג לעתיד לבוא, והוא אמרו לאיוב אם זך וישר אתה, כי עתה יעיר עליך ושלם נות צדקך, והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד. וכבר ידעת גם פירסום השקפה זו בעניין ההשגחה, וכבר ביארנוה.

אבל השקפת צופר הנעמתי היא השקפת מי שסובר כי הכל נוהג כפי הרצון המוחלט, ואין לחפש למעשיו סיבה כלל, ואין לומר למה עשה זה ולא מדוע עשה זה, ולפיכך אין לחפש נקודת הצדק ולא אופן חכמה בכל מה שעושה אותו ה', כי עוצמתו ואמתתו מחייבים שיעשה מה שיחפוץ, ודעתנו קצרה מלהשיג מסתרי חכמתו, אשר חייבה שיעשה מה שיחפוץ, לא לשום סיבה אחרת. והוא אמרו לאיוב - מי ייתן אלוה דבר ויפתח שפתיו עמך, ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה, החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא.

ראה והתבונן היאך הונחה הפרשה אשר הביכה את בני אדם והביאתם להשקפות אשר ביארנום לעיל בהשגחת ה' בנבראים, והזכיר כל מה שחייבה החלוקה, וייחסה לאחד המפורסמים בדורות בחסידות ובחכמה אם היה זה משל, או אמרוהו באמת אם הייתה פרשה שאירעה. והנה ההשקפה המיוחסת לאיוב נוטה להשקפת אריסטו, והשקפת אליפז נוטה להשקפת תורתנו, והשקפת בלדד נוטה לשיטת ה"מעתזלה", והשקפת צופר נוטה לשיטת ה"אשעריה", ואלה היו ההשקפות העתיקות בהשגחה.

ואחר הופיעה השקפה אחרת, והיא ההשקפה המיוחסת לאליהוא, ולפיכך החשיבוהו ונזכר שהוא הצעיר בגיל והשלם שבהם בחכמה, והחל להוכיח את איוב ולייחס לו סיכלות במה שהיה קשה וחמור בעיניו היאך באו עליו הייסורין והוא עושה טוב, וכבר האריך להתפאר בפעולותיה. וכן גינה השקפות שלושת חבריו בהשגחה, ואמר דברים בחידות נפלאות. כאשר יתבונן בדבריו המתבונן, יתפלא ויחשוב שהוא לא אמר מאומה נוסף על מה שאמרו אליפז ובלדד וצופר כלל, אלא כפל ענייני דבריהם במילים אחרות והוסיף בהרחבתן. כי הוא לא חרג מתוכחת איוב, ותיאור ה' בצדק, ותיאר נפלאותיו במציאות, ושהוא יתעלה לא אכפת לו בצדקת הצדיק ולא ברשעת הרשע. וכל העניינים הללו כבר אמרום חבריו. אלא שעם ההתבוננות יתבאר לך העניין הנוסף אשר חידש, והוא היה המטרה. ולא קדם אותו העניין לזולתו מהם, ואף אמר עמו כל מה שאמרו הם, כמו שהם כולם - איוב ושלושת רעיו - כפל כל אחד מהם העניין אשר אמר השני כפי שהזכרתי לך, וכל זה להעלמת העניין המיוחד בהשקפת כל אחד, כדי שיהא הנראה להמון כי השקפת הכל השקפה אחת מוסכמת לכולם, ואין הדבר כן.

והעניין אשר הוסיפו אליהוא ולא הזכירו אחד מהם, הוא אשר המשילו בהמלצת מלאך. אמר כי הדבר הנראה הידוע, שהאדם יחלה עד שיגיע לשערי מוות ויתייאשו ממנו, אם היה לו מלאך שיליץ בעדו - איזה מלאך שיהיה - מתקבלת המלצתו ויחיה ממפלתו, וינצל אותו החולה ויחזור למצבו הטוב ביותר. אבל לא יתמיד זה תמיד, ולא תהיה שם המלצה רצופה לעולמים, אלא פעמים שלוש. אמר, אם יש עליו מלאך מליץ וגו'. וכאשר תאר מצבי המבריא ושמחתו בשיבתו לבריאות שלמה אמר, 'הן כל אלה יפעל אל פעמים שלוש עם גבר. זהו העניין אשר נתייחד אליהוא בביאורו. והוסיף עוד במה שפתח לפני העניין הזה בתיאור איכות הנבואה, באומרו 'כי באחת ידבר אל ובשתים לא ישורנה, בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים'.

ובא לחזק השקפה זו ולבאר דרכה בתיאור מצבים טבעיים רבים, כגון תיארו את הרעם והברק והמטר ומשב הרוחות, ועירב באלה דברים רבים ממצבי בעלי החיים, כלומר: חלות הדֶבֶר, באומרו רגע ימותו וחצות לילה וגו', ואירועי המלחמות הגדולות, באומרו 'ירע כבירים לא חקר ויעמד אחרים תחתם', והרבה מן המצבים האלה. וכן תמצא החזון הזה אשר נראה לאיוב, אשר בו נתגלתה לו טעותו בכל מה שנדמה לו, לא חרג בו מתיאורי עניינים טבעיים, אם תיאור יסודות, או תיאור פעולות שמימיות, או תיאור טבעי מיני בעלי חיים, לא דבר אחר. ומה שהזכיר שם מתיאור שחקים ושמים וכסיל וכימה לעניין פעולותיהם בחלל, כי כל הערתו לו אינה אלא ממה שתחת גלגל הירח. וכך גם אליהוא נתעורר ממיני בעלי החיים, אמר: מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו, וביותר מה שהאריך באותה השיחה בתיאור לויתן, שהוא כללות סגולות גופניות מפוזרות בבעלי החיים המהלך והשוחה והמעופף, כל אלה העניינים המטרה בהם, כי הדברים הללו הטבעיים המצויים בעולם ההוויה וההפסד, לא יגיעו שכלינו להשגת איכות חידושן, ולא לציור מציאות הכוח הזה הטבעי בהן היאך ראשיתן, ואינם דברים הדומים למה שאנחנו עושים, והיאך נחשוב שתהא הנהגתו יתעלה אותם והשגחתו בהם, דומה להנהגתנו את מה שאנו מנהיגים, או השגחתנו במה שאנחנו משגיחים? אלא החובה להיעצר בגבול זה, ולהיות בדעה שהוא יתעלה לא יעלם ממנו נעלם, כמו שאמר אליהוא כאן, 'כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה, אין חושך ואין צלמות להסתר שם פועלי און'. אבל אין עניין השגחתו עניין השגחתנו, ולא עניין הנהגתו לברואיו עניין הנהגתנו למה שאנו מנהיגים, ואינה כוללתם הגדרה אחת כפי שחושב כל מי שנבוך, ואין ביניהם שיתוף כי אם בשם בלבד. כשם שלא ידמו מעשינו למעשיו ואינה כוללתם הגדרה אחת, וכהבדלי הפעולות הטבעיות מן הפעולות המלאכותיות, כך הבדלי ההנהגה האלוהית וההשגחה האלוהית והכוונה האלוהית לאותם הדברים הטבעיים, לבין הנהגתנו והשגחתנו וכוונתנו האנושית למה שאנו מנהגים ומשגיחים בו ומתכוונים בו.

וזו הייתה מטרת ספר איוב בכללותו, כלומר: מתן היסוד הזה בדעה, וההערה על למידות זו בדברים הטבעיים, כדי שלא תטעה ותבקש בדמיונך שתהא ידיעתו כידיעתנו או כוונתו והשגחתו והנהגתו ככוונתנו והשגחתנו והנהגתנו. וכאשר ידע האדם את זאת יקלו בעיניו כל ייסורים, ולא יוסיפו הייסורים ספקות בה': האם הוא יודע או לא יודע, או משגיח או הזניח; אלא יוסיפו בו אהבה, כמו שאמר בסוף החזון הזה 'על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר'; וכמו שאמרו ז"ל 'עושים מאהבה ושמחים בייסורין'. ואם תתבונן כל מה שאמרתי התבוננות שראוי להתבונן בה במאמר זה, ותעיין בזה בספר איוב יתבאר לך עניינו, ותמצא שאני כבר סקרתי כל ענייניו ולא נידח ממנו זולתי מה שנאמר על דרך שטף הדיבור והקשר המשל, כמו שביארתי לך כמה פעמים במאמר זה