דקדוק הלשון בנשיאת כפים

הגמרא במסכת מגילה אוסרת על כהנים המושכים תשומת לב מיוחדת במראה שלהם או במעשיהם לשאת כפים בברכת כהנים. אחד מההגבלות על נשיאת הכפים היא הגבלה בעניין צורת הדיבור של האדם שנושא את כפיו. על בני ערים מסוימים שלא דקדקו בלשונם נאסר לגמרי לשאת את כפיהם.

ג משנה כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו לברך, שכיון שיש בהן מומים הרי זה גורם לאנשים להסתכל בו, ואסור להסתכל בידי הכהנים כשמברכים את העם לפי שהשכינה שורה עליהם באותה שעה. ר' יהודה אומר: אף מי שהיו ידיו צבועות בסטיס (צבע כחול) לא ישא את כפיו מאותו טעם, מפני שהעם מסתכלים בו.

ד גמרא תנא [שנה] החכם בתוספתא: מומים שאמרו שפוסלים את הכהן מלברך, הכוונה למומים שבפניו, ידיו ורגליו, ולא מומים שבסתר. אמר ר' יהושע בן לוי: כהן שהיו ידיו בוהקניות (מלאות כתמים לבנים) לא ישא את כפיו. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: ידיו בוהקניות לא ישא את כפיו. היו כפיו עקומות או עקושות (מעוותות) לא ישא את כפיו. בדומה לכך אמר רב אסי: חיפני (אדם מהעיר חיפה) ובשיני (בית שאני, אדם מהעיר בית שאן) לא ישא את כפיו, שלא ידעו בני אותם המקומות לבטא את האותיות הגרוניות כראוי. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אין מורידים לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין מפני שהם קורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, ועל ידי כך משבשים את משמעות הדברים בתפילה. אמר ליה [לו] ר' חייא לר' שמעון בר רבי תוך כדי שיחתם: אלמלי אתה (אילו היית) לוי פסול אתה מן הדוכן לשיר משום דעבי קלך [שקולך עבה] ואינך ראוי לשירה. נפגע ר' שמעון, אתא [בא] ואמר ליה לאבוה [לו לרבי אביו] את תוכן דברי רבי חייא. אמר ליה [לו] רבי: זיל אימא ליה [לך אמור לו] דבר כיוצא בכך: כשאתה מגיע אצל הפסוק "וחכיתי לה'" (ישעיהו ח, יז) לא נמצאת מחרף ומגדף?! שכן ר' חייא שהיה מבבל לא היה יכול להבדיל תיה [והרי אותו כהן בעל מום שהיה בשכנותו] של רב הונא והוה פריס ידיה [והיה פורס, נושא את כפיו]! ומשיבים: ההוא דש בעירו הוה [היה], כלומר, היה מצוי במקום והתרגלו אליו בני עירו, וכיון שהם רגילים בו, שוב אין מסתכלים במומו. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: זבלגן לא ישא את כפיו, ואם היה דש בעירו מותר. אמר ר' יוחנן: סומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלים במומו. ושואלים: והא ההוא דהוה בשיבבותיה [והרי אותו כהן שהיה עיוור באחת מעיניו שהיה בשכנותו] של ר' יוחנן דהוה פריס ידיה [שהיה פורס, נושא את כפיו]! ומשיבים: הכהן ההוא דש בעירו הוה [היה]. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: סומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו, ואם היה דש בעירו מותר.

(מגילה כד,ב).