התנתקותו של רבי זירא מבבל

הסוגיה שלנו עוסקת בעלייתו של רבי זירא לארץ ישראל. במסכת בבא מציעא, מובא שלאחר שעלה רבי זירא מבבל הוא צם מאה תעניות כדי לשכוח את שיטת הלימוד של בני בבל. בהמשך כשישב בארץ ישראל כינה את הבבלים 'טפשים'.

ר' זֵירָא כִּי סְלֵיק לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל [כאשר עלה לארץ ישראל] יְתֵיב [ישב] מְאָה תַּעֲנִיתָא [תעניות] כדי דְּלִשְׁתַּכַּח גְּמָרָא בַּבְלָאָה מִינֵּיהּ כִּי הֵיכִי [ישב מאה תעניות שישתכח התלמוד הבבלי ממנו כדי] שלֹא נִטַּרְדֵיהּ [יטריד אותו] מלהגיע לדרך הלימוד של ארץ ישראל, שכיון ששיטת הלימוד שונה שם ולא רצה שיבלבל אותו לימודו הקודם. יְתֵיב [ישב] מְאָה תעניות אַחֲרִינִיתָא [אחרות] שלֹא לִשְׁכּוּב [ימות] ר' אֶלְעָזָר בִּשְׁנֵיהּ [בשנותיו, בימיו], וְנָפְלִין עִילָּוֵיהּ מִילֵּי דְּצִבּוּרָא [ויפלו עליו ענייני הציבור], שכל עוד היה ר' אלעזר קיים הוא היה ראש הישיבה, וכל ענייני הכלל היו מוטלים עליו, ויכול היה ר' זירא לעסוק במנוחה בתורה לעצמו. וִיתֵיב [וישב] מְאָה תעניות אַחֲרִינֵי [אחרות] כדי שלֹא נִשְׁלוֹט בֵּיהּ נוּרָא דְּגֵיהִנָּם [תשלוט בו אש הגיהנום]. ומספרים: כָּל תְּלָתִין יוֹמֵי הֲוָה בָּדֵיק נַפְשֵׁיהּ [שלשים יום היה בודק את עצמו] אם עדיין הוא בדרגה זו, כיצד היה עושה? שְׁגַר תַּנּוּרָא סָלֵיק וְיָתֵיב בְּגַוֵּיהּ [הסיק את התנור עלה וישב בתוכו] וְלֹא הֲוָה שָׁלְטָא בֵּיהּ נוּרָא [היתה שולטת בו האש]. יוֹמָא חַד יָהֲבוּ רַבָּנַן עֵינָא וְאִיחַרְכוּ שָׁקֵיהּ, וְקָרוּ לֵיהּ "קָטִין חֲרִיךְ שָׁקֵיהּ" [יום אחד נתנו בו חכמים עיניהם בקנאה ונחרכו שוקיו באש, וקראו לו מאז "הגוץ חרוך השוקיים"] (בבא מציעא פה,א).

שנינו במשנה שעושה אדם תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת לעירוב תבשילין. אמר אביי: לא שנושיש בעירוב תבשילין כדי להועיל לענין בישול מיום טוב לשבת, אלא כשעושה אותו מתבשיל, אבל פת לא. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] פת דלא [שאיננה] ראויה לכך? אילימא [אם תאמר] כי מידי [לדבר] שהוא מלפת, כלומר שהוא נותן טעם, בעינן [צריכים אנו] והפת עצמה לא מלפתא [איננה מלפתת, אינה נותנת טעם] והא [והרי] דייסא נמי לא מלפתא [גם כן אינה מלפתת,אינה נותנת טעם], שהרי כבר אמר ר' זירא: הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא [אותם הבבליים הטפשים שאוכלים לחם בלחם], כלומר שנוהגים היו לאכול לחם עם דייסא, משמע שדייסא אינה עדיפה מלחם בענין זה. ובכל זאת אמר רב נחומי בר זכריה משמיה [משמו] של אביי: מערבין בדייסא! אלא כך יש לומר: מידי דלא שכיח [דבר שאינו מצוי] בעינן [צריכים אנו], שיהיה ברור שמניח אותו לצורך העירוב, ופת שכיחא [מצויה],ודייסא לא שכיחא [מצויה]. איכא דאמרי [יש שאומרים] סוגיה זו בגירסה אחרת. אמר אביי: לא שנו שמועיל עירוב תבשיליןאלא כשעושהו מתבשיל, אבל פת לא. ושאלו מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אילימא דמידי דלא שכיח בעינן [אם תאמר שדבר שאינו מצוי צריכים אנו] ופת שכיחא [מצויה], והא [והרי]הדייסא לא שכיחא [מצויה כל כך] ובכל זאת אמר רב נחומי בר זכריה משמיה [משמו] של אביי: אין מערבין עירובי תבשילין בדייסא! אלא כך יש לומר: מידי שמלפת, שהוא נותן טעם בעינן [צריכים אנו], ופת לא מלפתא [מלפתת] והדייסא נמי [גם כן] לא מלפתא [מלפתת]. ש אמר ר' זירא: הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא [אותם הבבליים הטפשים שאוכלים לחם בלחם], ומדבריו למדים שהדייסה כמו הלחם עצמו איננה מלפתת. (ביצה טז,א).