ברייתו של עולם

הגמרא בסוגיא מסבירה שהפתיחה בקריאת שמע של ערבית (ולא בשל שחרית) נלמדת מבריאת העולם. לימוד זה מצטרף לעניינים רבים אותם לומד התלמוד 'מברייתו של עולם'. מבריאת העולם נגזרים ענייני הלכה, אגדה, מחשבה ומדע.

·מבריאת העולם לומדים מה יעשה הנמצא במדבר ושכח מתי שבת.

"אָמַר רַב הוּנָא: מי שהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ אוֹ בַּמִּדְבָּר וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי אמורה לחול שַׁבָּת, מוֹנֶה שִׁשָּׁה יָמִים מהיום שנודע לו ששכח את השבת וּמְשַׁמֵּר אחרי ששה ימים אלה יוֹם אֶחָד כשבת. חִיָּיא בַּר רַב אוֹמֵר: מְשַׁמֵּר תחילה יוֹם אֶחָד כדין שבת, וּמוֹנֶהאחר כך שִׁשָּׁה ימי חול. ומסבירים:בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי [במה, באיזה עיקרון נחלקו] מָר סָבַר [חכם זה, רב הונא, סבור] שנוהגים כִּבְרִיָּיתוֹ שֶׁל עוֹלָם, שתחילה באים ששת ימי החול, ואחריהם שבת. ואילו מָר סָבַר [חכם זה, חייא בר רב, סבור] שנוהגים כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, שכיון שהוא נברא ביום השישי לבריאת העולם, תחילה שמר שבת אחת ואחריה ששה ימי חול. מֵיתִיבִי [מקשים] על חייא בר רב ממה ששנינו מברייתא: הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי שַׁבָּת מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד לְשִׁשָּׁה. ולכאורה מַאי לָאו [האם לא] כוונת הדברים כי מוֹנֶה שִׁשָּׁה וּמְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד, וכשיטת רב הונא?! ודוחים: לֹא, אפשר לומר כי הכוונה היא שמְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד וּמוֹנֶה שִׁשָּׁה. ומקשים: אִי הָכִי [אם כך] רצה התנא לומר לא היה צריך לומר בלשון "מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד לְשִׁשָּׁה", אלא "מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד וּמוֹנֶה שִׁשָּׁה" מִיבָּעֵי לֵיהּ [צריך היה לו] לומר, בבירור. וְעוֹדקשה, שכן תַּנְיָא [שנויה ברייתא] במפורש: מי שהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ אוֹ בַּמִּדְבָּר וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי שַׁבָּת, מוֹנֶה שִׁשָּׁה ימים וּמְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד, ותְּיוּבְתָּא [קושיה חמורה] היא איפוא עלר' חִיָּיא בַּר רַב! ומעירים: אכן תְּיוּבְתָּא [קושיא חמורה] היא על חייא בר רב, תְּיוּבְתָּא, [קושיא חמורה], היא ונדחו דבריו (מסכת שבת סט,ב).

·התנהגות בעלי החיים נלמדת מבריאת העולם.

"כיון שדובר בהסברת דברים בטבעו של עולם, מסופר: ר' זֵירָא אַשְׁכַּח [מצא] את רַב יְהוּדָה דַּהֲוָה קָאֵי אַפִּיתְחָא דְּבֵי חֲמוּהּ [שהיה עומד על פתח בית חמיו], וְחַזְיֵיהּ דַּהֲוָה בְּדִיחָא דַּעְתֵּיהּ [וראהו שהיתה דעתו בדוחה], וְאִי בָּעֵי מִינֵּיהּ [ואם היה שואל ממנו] כָּל חֲלָלֵי עָלְמָא [העולם] הֲוָה אָמַר לֵיהּ [היה אומר, עונה לו] תשובות על הכל. ולכן שאל ממנו שאלות בתחומים שונים, שאינם שייכים להלכה. ושאל: מַאי טַעְמָא עִיזֵּי מַסְגָן בְּרֵישָׁא וַהֲדַר אִימְרֵי [מה טעם בָעדר העיזים הולכות בראש, ואחר כך הכבשים]? אמר לו: מנהג הדבר הוא כִּבְרִיָּיתוֹ שֶׁל עוֹלָם, דִּבְרֵישָׁא חֲשׁוּכָא וַהֲדַר נְהוֹרָא [שבתחילה חושך ואחר כך אור] והעיזים שרובן שחורות קודמות לכבשים שרובן לבנות" (מסכת שבת עז,ב).

·מבריאת העולם לומדים על המשמעות ירידת הגשם.

"על לשון המשנה שואלים: וליתני [ושישנה] לשון "מאימתי מזכירים על הגשמים" מאי [מהפירוש הלשון] "גבורות גשמים"שאמר? אמר ר' יוחנן: מפני שיורדים בגבורהוהם מגלים את גבורת ה' בעולם. שנאמר: "עשה גדלות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר" (איוב ט, י) וכתיב [ונאמר] סמוך לו: "הנתן מטר על פני הארץ ושלח מים על פני חוצות"(איוב ה, י). על ראיה זו שואלים: מאי משמע [מה המשמעות, מה היא ההוכחה] מפסוקים אלה שירידת הגשם נחשבת לגבורה? אמר רבה בר שילא: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה של המילים "חקר" "חקר" מברייתו של עולם. כתיב הכא [נאמר כאן] בגשמים "עשה גדלות עד אין חקר" וכתיב התם [ונאמר שם] בבריאת העולם "הלוא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו" (ישעיהו מ, כח) משמע שהכתוב משווה שני דברים אלה זה לזה, ובבריאת העולם כתיב [נאמר]: "מכין הרים בכחו נאזר בגבורה"(תהלים סה, ז) ולכן נקשר מושג הגבורה גם לגשמים" (מסכת תענית ב,א).

·מבריאת העולם לומדים כמה ילדים חייב אדם להוליד.

"שנינו במשנה שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: קיום מצות פריה ורביה הוא בשְׁנֵי זְכָרִים. ושואלים: מַאי טַעֲמַיְיהוּ [מה טעמם] של בֵּית שַׁמַּאי? ומשיבים: יָלְפִינַן [למדים אנו] מִמּשֶׁה, דִּכְתִיב [שנאמר]: "בְּנֵי משֶׁה גֵּרְשׁוֹם וֶאֱלִיעֶזֶר"(דברי הימים א' כג, טו), ומשנולדו לו אלה פרש מאשתו, משמע שבזה יצא ידי חובה. וּבֵית הִלֵּל אומרים: יָלְפִינַן [למדים אנו] מִבְּרִיָּיתוֹ שֶׁל עוֹלָם שנבראו זכר ונקיבה" (מסכת יבמות סא,ב).