נוסח הזימון

השו"ע (אורח חיים סימן קצ"ב) מתאר את סדר אמירת הזימון. המזמן אומר 'נברך שאכלנו משלו' ושאר הסועדים עונים 'ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו'. לאחר מכן מתחיל המברך בברכת המזון: 'ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם הזן את העולם...'. כאשר יישנם עשרה אנשים האוכלים יחד מוספים את שם ה' בברכה. המברך אומר 'נברך אלוהינו שאכלנו משלו', ושאר הסועדים עונים 'נברך אלוהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו'. נוסח זה מתייחס לעיקר הזימון, והוא נוסח מקובל ומוסכם. אסור לשנות מנוסח זה. נהוג לומר לפני אמירת נוסח זה פתיחה לזימון. פתיחה זו אינה עיקר הזימון ולכן הנוסח שלה אינו מחייב והוא משתנה על פי המסורות השונות מקהילה לקהילה. המקור לאמירת פתיחה זו הוא בזוהר. הזוהר קובע שיש להזמין בקריאה בפה כל דבר של קדושה. להלן הנוסחים העיקריים המקובלים היום:

·נוסח אשכנזי

המזמן פותח:רַבּוֹתַי, נְבָרֵךְ!
המסובים עונים:יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.
המזמן חוזר ומוסיף:יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.
בִּרְשׁוּת מְרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי, נְבָרֵךְ(בעשרה:אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ.
המסובים עונים:בָּרוּךְ (בעשרה:אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ.
המזמן חוזר ואומר:בָּרוּךְ (בעשרה:אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ.

·נוסח ספרדי:

המזמן פותח: הַב לָן וְנִבְרִיךְ לְמַלְכָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא.
ועונים המסובין:שָׁמַיִם!
הַמְזַמֵן אוֹמֵר: בִּרְשׁוּת מַלְכָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא (בשבת: וּבִרְשׁוּת שַׁבָּת מַלְכְּתָא) (ביום טוב: וּבִרְשׁוּת יוֹמָא טָבָא קַדִּישָׁא) (בסוכות: וּבִרְשׁוּת שִׁבְעָה אֻשְׁפִּיזִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין) (וּבִרְשׁוּת מוֹרַי וְרַבּוֹתַי) נְבָרֵךְ (אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ.
הַמְסֻבִּים עוֹנִים:בָּרוּךְ (אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ הַגָּדוֹל תָּמִיד חָיִינוּ.
הַמְזַמֵן חוֹזֵר וְאוֹמֵר:בָּרוּךְ (אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ הַגָּדוֹל תָּמִיד חָיִינוּ.

"היו המסובין שלושה, חייבים בזימון שאומר אחד מהם: נברך שאכלנו משלו, והם עונים ואומרים: ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר ואומר: ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם הזן את העולם וכו'; ואם הם ארבעה יכול לומר: ברכו שאכלנו משלו, אבל יותר טוב לומר נברך, שלא להוציא עצמו מן הכלל; ואם הם עשרה, צריך להזכיר את ה', שאומר: נברך אלהינו וכו', והם עונים ואומרים: ברוך אלהינו וכו'. אין לומר נברך לאלהינו בלמ"ד. ובין שיהיו עשרה או מאה או אלף או רבוא, כך הם מברכים; וכל המשנה מזה הנוסח, כגון שאומר: נברך על המזון שאכלנו, או שאומר: למי שאכלנו משלו, או שאומר במקום ובטובו מטובו, או במקום חיינו אומר חיים, הרי זה בור; וכשהם עשרה, כיון שמזכירים את השם יכול לומר: נברך אלהינו על המזון שאכלנו משלו" (שולחן ערוך אורח חיים קצ"ב סעיף א').