ברכה על איסור

בסוגיא נאמר שאין לזמן על אכילת טבל. הגמרא מסבירה שמדובר אפילו במקרה בו חיוב הפרשת תרומות ומעשרות ואיסור האכילה הוא מדרבנן. לגבי ברכת הברכה לפני האכילה והברכת המזון כשאוכלים איסורים, חלקו הרמב"ם והראב"ד. לדעת הרמב"ם (הלכות ברכות א,יט) כשם שאין מזמנים על אכילת איסור, כך אין מברכים ברכה ראשונה וברכה אחרונה על אכילה זו. אין הבדל בין איסור מהתורה לאיסור מדרבנן לעניין זה. לדעת הראב"ד המשנה עוסקת בזימון דווקא, אבל לגבי חיוב הברכה לפני ואחרי האכילה, אין הבדל בין אכילת איסורים לאכילת דברים מותרים. חיוב זימון הוא על אכילה חשובה, אכילת איסור אינה אכילה חשובה, אבל בכל זאת היא נחשבת אכילה ויש לברך עליה. להלכה (שו"ע או"ח קצ"ו) נפסק כרמב"ם שאין לברך על אכילת איסור. אמנם במקרה שבו האדם נמצא בסכנה ולכן הוא נאלץ לאכול איסור, פסק השו"ע שעליו לברך. במקרה זה אכילת האיסור אינה אסורה ולכן ראוי לברך אפילו עליה.

רמב"ם

כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, כיצד הרי שאכל טבל של דבריהם או שאכל מעשר ראשון שלא נטלו תרומותיו או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן אינו מברך, ואין צריך לומר אם אכל נבלות וטרפות או שתה יין נסך וכיוצא בו.

ראב"ד

כל האוכל דבר האסור כו' עד לא בתחלה ולא בסוף עד סוף הפרק. אמר אברהם: טעה בזה טעות גדולה שלא אמרו שאין מברכין אלא שאין מזמנין עליהם, לומר שאין להם חשיבות קביעות הואיל ואוכלין דבר האסור, והוא כעין אכילת פירות שאין להם קבע לזימון. אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו עכ"ל.

שו"ע

סעיף א

אכל דבר איסור, אף על פי שאינו אסור אלא מדרבנן, אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף.

סעיף ב

אם אכל דבר איסור במקום סכנה, מברכים עליו.