תשלום נזיקין להקדש ומן ההקדש

במסכת בבא קמא פרק רביעי דנה המשנה ביחסי התשלומים שבין ההקדש לבני האדם. הגמרא שם מביאה ברייתא עם דעות החולקים על התנא שבמשנה, ומבארת את מקורות הדין ואת הסברות.

"משנהשׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, וְכן שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל הֶדְיוֹט, כלומר, של איש פרטי פָּטוּר מתשלומי השור הנוגח, שֶׁנֶּאֱמַר: "וכי יגוף שור איש את שׁוֹר רֵעֵהוּ"(שמות כא, לה), ומהלשון "שור רעהו" מובן וְלֹא שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, בין אם היה זה השור הנוגח או הננגח. שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל גּוֹי פָּטוּר, וְאילו שור שֶׁל גּוֹי שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, בֵּין שהיה השור הנוגח תָּם ובֵּין שהיה מוּעָד מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם.

גמרא ומעירים: מַתְנִיתִין [משנתנו] היא שלֹא כְּשיטת ר' שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא, דְּתַנְיָא [שכן שנינו בברייתא]: שׁוֹר שֶׁל הֶדְיוֹט שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, וְכן שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל הֶדְיוֹט פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר "שׁוֹר רֵעֵהוּ" וְלֹא שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ. ר' שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל הֶדְיוֹטאכן פָּטוּר, וְ אולם שור שֶׁל הֶדְיוֹט שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, בֵּין שהיה תָּם בֵּין שהיה מוּעָד מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם. ובאים לברר את השיטות. אָמְרִי [אומרים]: מַאי קָא סָבַר [מה סבור] ר' שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא שמבחין בין שור הקדש שנגח שפטור, לנוגח את שור הקדש שחייב? אִי [אם] "רֵעֵהוּ"שכתוב בפסוק דַּוְקָא [מדוייק] אם כן אֲפִילּוּ שֶׁל הֶדְיוֹט שֶׁנָּגַח שֶׁל הֶקְדֵּשׁ לִיפַּטַר [יהא פטור], שהרי אינו "שור רעהו", וְאִי [ואם] "רֵעֵהוּ" לָאו דַּוְקָא [אינו מדוייק] וכל שור בכלל זה, אֲפִילּוּשור של הֶקְדֵּשׁ נַמִי [גם כן] כִּי נָגַח דְּהֶדְיוֹט לִיחַיַּיב [כאשר נוגח של הדיוט שיתחייב]! וְכִי תֵּימָא [ואם תאמר]: לְעוֹלָם קָסָבַר [סבור] ר' שמעון בן מנסיא כי "רֵעֵהוּ" דַּוְקָא [מדוייק], ולכן שור של הקדש שנגח שור של הדיוט פטור. וּמִיהוּ [ומכל מקום] שור של הֶדְיוֹט כִּי נָגַח [כאשר נוגח] שור של הֶקְדֵּשׁ הַיְינוּ טַעֲמָא דְּמִיחַיַּיב [זה הטעם שמתחייב] מִשּׁוּם דְּקָא מַיְיתֵי לֵיהּ [שהוא מביאו לומד את הדבר] מִקַּל וָחוֹמֶר של הֶדְיוֹט, וכך הוא לומד: וּמַהשור של הֶדְיוֹט שֶׁנָּגַח שור שֶׁל הֶדְיוֹט הריהו חַיָּיב, כִּי נָגַח [כאשר נוגח] של הֶקְדֵּשׁ לֹא כָּל שֶׁכֵּן דְּמִיחַיַּיב [שיתחייב]?וכיון שהתחייב להקדש משלם הוא נזק שלם בכל אופן שהזיק, בין הוא תם בין מועד. ואולם אם בקל וחומר הוא לומד, הלא במקרה זה קיים הכלל של דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן שאין למדים להחמיר בדבר הנלמד יותר מן המלמד עצמו, ולפיכך נאמר: מַה לְּהַלָּן בהדיוט תָּם משלם חֲצִי נֵזֶק בלבד הָכָא נַמִי [כאן גם כן] שור תם הנוגח שור של הקדש ישלם חֲצִי נֵזֶק ולא יותר! אֶלָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, זה הטעם של ר' שמעון בן מנסיא: הַכּל, כל המזיקים בעצםהָיוּ בִּכְלַל נֵזֶק שָׁלֵם, שמעיקרו של דבר כל מי שמזיק או גורם נזק צריך לשלם תשלום מלא עבורו, וכְּשֶׁפָּרַט לְךָ הַכָּתוּב: "רֵעֵהוּ" גַּבֵּי [אצל] שור תָּם, הרי הוא בא להוציא מן הכלל, ויש לדייק בו: דווקא במקרה שנגח את שור רֵעֵהוּ הוּאשתָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק, מִכְּלַלהדברים נשמע שאם נגח שורו שור של הֶקְדֵּשׁ, בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם. שאִם כֵּן לפטור את המזיק שור של ההקדש נִכְתּוֹב קְרָא לְהַאי "רֵעֵהוּ" [שיאמר הכתוב את "רעהו" זה] גַּבֵּי [אצל] מוּעָד, וממילא היינו למדים שכך הוא הדין בשור תם לפוטרו. וכיוון שהוא כתוב אצל תם, לא בא אלא להקל בנוגח שור של רעהו ולפוטרו מחצי נזק (בבא קמא לז,ב-לח,א).