מיטב בכסף ובמטלטלין

הסוגיא דנה באופן חישוב תשלומי הנזיקין באמצעות קרקע "מיטב שדהו ומיטב כרמו". בשולי הסוגיא מתפתח דיון לגבי תשלום באופנים אחרים. הפסוק מאפשר לשלם גם בכסף "בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו" (שמות כא,לד). מהו אם כן היחס בין שני הוראות התשלום.

"רָמֵי לֵיהּ [השליך לו,הראה סתירה]אַבַּיֵי לְרָבָא: כְּתִיב [נאמר] "מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם" (שמות כב, ד) משמע: מֵיטָב אִין [כן], מִידֵי אַחֲרִינָא [דבר אחר] לֹא יתן, וְהָתַנְיָא [והרי מצד אחר שנויה ברייתא]: נאמר "בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו" (שמות כא, לד), וכיון שנאמר "ישלם" הרי המלה "ישיב" מיותרת ומה באה ללמדנו? אלא "יָשִׁיב" בא לְרַבּוֹת תשלום הנזק בכל דבר שהוא שְׁוֵה כֶסֶף וַאֲפִילּוּ סוּבִּין (פסולת התבואה לאחר טחינתה) שהם כשלעצמם פחותי ערך! ...

אָמַר רָבָא כך יש לומר: כָּל מה דְּיָהֵיב לֵיהּ [שנותן לו] מִמֵּיטָב לֵיתִיב לֵיהּ [יתן לו], כלומר, שמכל סוג שנותן יתן לו המיטב שבאותו סוג. ולכן אם משלם בקרקע, צריך לתת לו ממיטב מעידית שבשדהו, ואם נותן לו מן הסובין שיתן ממיטב שבסובין. ומקשים על הסבר זה: וְהָא [והרי] "מֵיטַב שָׂדֵהוּ" כְּתִיב [נאמר], ומשמע דווקא מיטב שבשדה, ולא מיטב אחר! אֶלָּא כִּי אֲתָא [כאשר בא] רַב פַּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ [בנו] שלרַב יְהוֹשֻׁעַ מִבֵּי רַב [מבית המדרש של רבם] פֵּרְשׁוּהָ כך: כָּל מִילֵּי [דבר] מֵיטָב הוּא קרוי, ואף אם אינו מן המשובח ביותר, ואפילו סובין, דְּאִי לָא מִזְדַּבַּן הָכָא [שאם איננו נמכר כאן] הרי הוא מִזְדַּבַּן בְּמָתָא אַחֲרִיתִי [נמכר בעיר אחרת], לְבַר מֵאַרְעָא [חוץ מקרקע],מאחר שאי אפשר להעבירה למקום אחר, הדין הוא דְּלֵיתִיב לֵיהּ [שיתן לו] המזיק לניזק מִמֵּיטָב שבקרקע בלבד, כִּי הֵיכִי דְּלִקְפּוֹץ עֲלָהּ זְבִינָא [כדי שיקפוץ עליה הקונה] ויזכה הניזק בסכום המגיע לו" (בבא קמא ז,א-ב).