קנאת הבעל – איסור, רשות, מצוה?

הגמרא מבארת את לשון המשנה "המקנה לאשתו" כלשון של דיעבד, היא מייחסת את המשנה לסוברים שאסור לקנאות לכתחילה. בדפים הבאים דנה הגמרא במהותו של הקינוי, ובשאלה האם עד כמה הוא רצוי.

"אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַה פירוש לְשׁוֹן "קִינּוּי" דָּבָר הַמַּטִּיל קִנְאָה בֵּינָהּ לְבֵין אֲחֵרִים.שאחרים אינם מבינים מדוע היא נמנעת מלהתחבר אליהם. ומעירים: אַלְמָא קָסָבַר [מכאן שהוא סבור] שקִינּוּי עושה אדם עַל פִּי עַצְמוֹ, וְכוּלֵּי עָלְמָא לָא יָדְעִי דְּקַנֵּי לָהּ [והכל אינם יודעים שקינא לה בעלה] ומשום כך כועסים עליה וְאָמְרִי [ואומרים]: מַאי דְּקַמָּא דְּקָא בָּדְלָא [מה זאת שלפנינו שמתבדלת מאיתנו], וַאֲתוּ לְמֶיעֱבַד [ובאים לעשות] קִנְאָה בַּהֲדָהּ [איתה], שמתקוטטים איתה על כך. וְרַב יֵימָר בַּר ר' שֶׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ [משמו] של אַבַּיֵי אָמַר: קינוי הואדָּבָר הַמַּטִּיל קִנְאָה (איבה, קטטה)בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. אַלְמָא קָסָבַר [מכאןשהוא סבור] קִינּוּי עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים,וכיון שיש שני עדים הם מפרסמים את הדבר, וְכוּלֵּי עָלְמָא יָדְעִי דְּקַנֵּי לָהּ [והכל יודעים שקינא לה] ולכן אין הקינוי גורם לאיבה בינה לבין אחרים, וְאִיהוּ הוּא דְּאָתֵי לְמֶיעֱבַד [והוא, בעלה, הוא שבא לעשות]קִנְאָה בַּהֲדָהּ [איתה]. אַלְמָא קָסָבְרִי [מכאן שסבורים הם] שאָסוּר לְקַנְּאוֹת, ששניהם מדברים על קינוי כלשון הטלת קנאה שהוא ענין שלילי. ושואלים: וּמַאן דְּאָמַר [ולדעת מי שאומר] מוּתָּר לְקַנְּאוֹת, מַהוּ לְשׁוֹן "קִינּוּי"? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֵין "קִינּוּי" אֶלָּא לְשׁוֹן הַתְרָאָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וַיְקַנֵּא ה' לְאַרְצוֹ ויחמול על עמו" (יואל ב, יח) שהתרה בפולש מלבוא אליה. תַּנְיָא [שנויה ברייתא],הָיָה ר' מֵאִיר אוֹמֵר: אָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה בְּסֵתֶר וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְרִיז עָלָיו בְּגָלוּי שעשאה, שֶׁנֶּאֱמַר בסוטה שזנתה בסתר "וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה"(במדבר ה, יד), וְאֵין עֲבִירָה("ועבר עליו") אֶלָּא לְשׁוֹן הַכְרָזָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְצַו משֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה" (שמות לו, ו). רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ" (במדבר ה, יב) "תִּשְׂטֶה" בשׂי"ן כְּתִיב [נכתב], ויכולה להקרא בשׁי"ן שמשמעה לשון שטות.

... תָּנָא דְּבֵי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' יִשְׁמָעֵאל: אֵין אָדָם מְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנְסָה בּוֹ רוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ" (במדבר ה, יד). ושואלים: מַאי [מה היא] רוּחַזו שנכנסה בו? רַבָּנַן אָמְרִי [חכמים אומרים]:הכוונה היא שנכנסה בו רוּחַ טוּמְאָה,לפי שלא היה צריך לעשות זאת. רַב אַשִׁי אָמַר: רוּחַ טָהֳרָה. ומעירים: וּמִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר [ומסתבר כמי שאומר] שהכוונה היא שנכנסה בו רוּחַ טָהֳרָה. דְּתַנְיָא [שכן שנינו בברייתא]:"וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ" הרי זו רְשׁוּת, אלו דִּבְרֵי ר' יִשְׁמָעֵאל. ר' עֲקִיבָא אוֹמֵר: חוֹבָה היא, שאם רואה אותה שנוהגת כך חובה עליו לקנא. אִי אָמְרַת בִּשְׁלָמָא [נניח אם אתה אומר] ש"עבר עליו רוח" הוא רוּחַ טָהֳרָה שַׁפִּיר [יפה] נחלקו אם רשות או חובה, אֶלָּא אִי אָמְרַת [אם אומר אתה] שרוּחַ טוּמְאָה היא זו, וכי רְשׁוּת או חוֹבָה לְעַיּוּלֵי לְאִינִישׁ [להכניס לאדם] רוּחַ טוּמְאָה בְּנַפְשֵׁיהּ [בעצמו]? אלא ודאי הכוונה היא שהרוח הזו רוח טהרה היא" (סוטה ב,ב-ג,א).