שלום בין יש לאשתו

במקומות רבים מתייחס התלמוד להשקאת הסוטה כאקט המשכין שלום בין האיש לאישה. המצב שבו הבעל חושד באשתו ואינו יכול לברר מה היא באמת עשתה הוא מצב של חוסר שלום. בין אם יחליט האדם לפרק את ביתו בעקבות החשד, ובין אם יחליט האדם להדחיק את החשדות – האמון המלא והאהבה הראשונה שהיו בבית לא יחזרו. על ידי ברור המצב חוזר השלום לשכון בבית. שלום זה חשוב עד כדי כך שיש למחוק בשבילו את שם ה' בתוך המים.

"גּוּפָא [גופה]. ששנינו: הַגִּלְיוֹנִים וְסִפְרֵי המִינִין אֵין מַצִּילִין אוֹתָם מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה. ר' יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּיום חוֹל קוֹדֵר(חותך) ומוציא אֶת הָאַזְכָּרוֹת של שם השם שֶׁבָּהֶן וְגוֹנְזָן, וְהַשְּׁאָר שׂוֹרְפָן. אָמַר ר' טַרְפוֹן בלשון שבועה: אֲקַפַּח (אאבד) אֶת בָּנַי אם לא אנהג כך, שֶׁאִם יָבאוּ ספרים אלה לְיָדִי שֶׁאֲנִי אֶשְׂרוֹף אוֹתָם וְאֶת הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהֶן. שֶׁאֲפִילּוּ היה אָדָם רוֹדֵף אַחֲרָיו לְהוֹרְגוֹ, וְנָחָשׁ רָץ לְהַכִּישׁוֹ, מוטב שיהא נִכְנָס לְבֵית עֲבוֹדָה זָרָה וְאֵין נִכְנָס לְבָתֵּיהֶן שֶׁל אֵלּוּ המינים. והטעם: שֶׁהַלָּלוּ,המינים, מַכִּירִין בגדולת הבורא בתורה ומצוותיה וְעם כל זה הם כּוֹפְרִין, וְהַלָּלוּ הגויים עובדי עבודה זרה אֵין מַכִּירִין וְלכן הם כּוֹפְרִין. וַעֲלֵיהֶן, על המינים הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וְאַחַר הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה שַׂמְתְּ זִכְרוֹנֵךְ" (ישעיה נז, ח). כלומר, אף שדבר ה' זכור להם, מכל מקום הם מתייחסים אליו בכל זאת בזלזול וכאילו אחרי הדלת. אָמַר ר' יִשְׁמָעֵאל: קַל וָחוֹמֶר הוא שמותר לשרוף ולאבד את האזכרות שבספרי המינים; וּמָה אם כדי לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ אָמְרָההתּוֹרָה: שְׁמִי שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדוּשָּׁה יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם בבדיקת הסוטה שמוחים בגללה פרשה מן התורה על אזכרותיה, הַלָּלוּ שֶׁמַּטִּילִין קִנְאָה וְאֵיבָה וְתַחֲרוּת בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שראוי לאבד בשבילם את האזכרות. וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד: "הֲלֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי" (תהלים קלט, כא-כב). וּכְשֵׁם שֶׁאֵין מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה, כָּךְ אֵין מַצִּילִין אוֹתָן לֹא מִן הַמַּפּוֹלֶת וְלֹא מִן הַמַּיִם וְלֹא מִכל דָּבָר אחר הַמְאַבְּדָן" (שבת קטז,א).

"בְּשָׁעָה שֶׁכָּרָה דָּוִד את השִׁיתִין קָפָא תְּהוֹמָא וּבָעָא לְמִשְׁטְפָא עָלְמָא [צף, עלה התהום ורצה לשטוף את העולם] אָמַר דָּוִד: מִי אִיכָּא דְּיָדַע אִי שָׁרֵי לְמִכְתַּב [האם יש מי שיודע אם מותר לכתוב] שֵׁם של קודש אַחַסְפָּא [על חרס] ואם אכן יש מי שברור לו הדבר להיתר, נִשְׁדֵיהּ בִּתְהוֹמָא וּמַנַּח [נזרוק אותו לתהום וינוח התהום]! לֵיכָּא דְּקָאָמַר לֵיהּ מִידֵּי [לא היה מי שיאמר לו דבר]. אָמַר דָּוִד: כָּל דְּיָדַע לְמֵימַר [כל מי שיודע לומר] וְאֵינוֹ אוֹמֵר לי דבר, יֵחָנֵק בִּגְרוֹנוֹ.ואז נָשָׂא אֲחִיתוֹפֶל קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹמדעתו, ואמר: וּמַה לַּעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בדין סוטה, שבעלה חושד בה שנטמאה עם אחר אָמְרָה תּוֹרָה: שְׁמִי שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדוּשָּׁה יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם, שכן בסוטה מוחקים מגילה שכתוב בה שם ה' במים ששותה הסוטה,לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם לְכָל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שמותר. אָמַר לֵיהּ [לו] לדוד: שָׁרֵי [מותר] הדבר.כְּתַב שֵׁם אַחַסְפָּא וּשְׁדֵי לִתְהוֹמָא, וְנָחֵית תְּהוֹמָא שִׁתְּסַר אַלְפֵי גַּרְמִידֵי [כתב שם קודש על חרס וזרק אותו לתהום, וירד התהום שש עשרה אלף אמות]. כִּי חָזֵי דְּנָחֵית טוּבָא [כאשר ראה שירד ביותר], אָמַר: כַּמָּה דְּמִידְלֵי [שמורם] התהום טְפֵי מִירְטַב עָלְמָא [יותר רטוב העולם] ומועיל לחקלאות, על כן אָמַר חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שירי מַעֲלוֹת, וְאַסְּקֵיהּ חֲמֵיסַר אַלְפֵי גַּרְמִידֵי[והעלוהו לתהום חמש עשרה אלף אמות] וְאוֹקְמֵיהּ בְּאַלְפֵי גַּרְמִידֵי [והעמידוהו שיהא התהום באלף אמות]" (סוכה נג,א-ב).

"הַהוּא [אדם אחד] שאָמַר לָהּ לִדְבֵיתְהוּ [לאשתו] "קוֹנָם שֶׁאִי (שאין) אַתְּ נֶהֱנֵית לִי עַד שֶׁתַּטְעִימִי תַּבְשִׁילֵךְ לְר' יְהוּדָה וּלְר' שִׁמְעוֹן",שיראו כמה גרוע את מבשלת. הלכה והטעימתם מתבשילה. ר' יְהוּדָה טָעֵים [טעם] ולא חשש לכבודו, אָמַר: קַל וָחוֹמֶר הוא; וּמַהכדי לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹבזמן שחושד בה הבעל שהיא סוטה אָמְרָה תּוֹרָה: שְׁמִי שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדוּשָּׁה יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם הַמְאָרְרִים רקבְּסָפֵק, וַאֲנִי עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּהצריך למחול על כבודי כדי לעשות שלום ביניהם. ר' שִׁמְעוֹן לֹא טָעֵים [טעם], אָמַר: יָמוּתוּ כָּל בְּנֵי אַלְמָנָה, וְאַל יָזוּז שִׁמְעוֹן מִמְּקוֹמוֹ. כלומר, יכול הבעל למות ולהשאיר את אשתו אלמנה ובניו יתומים, וגם הם ימותו, ובלבד שלא יזלזלו אנשים בכבוד חכמים" (נדרים סו,ב).