כתובה – מקור התקנה

נחלקו התנאים והאמוראים האם הכתובה היא חובה מן התורה או שהיא תקנת חכמים. בשיטת האומרים שעיקר הכתובה היא מן התורה יש לברר מהי מצוות התורה המקורית ומה הוסיפו חכמים על גבה.

תלמוד בבלי כתובות י,א

"אִיתְּמַר [נאמר], אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם ר' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: חֲכָמִים הם שתִּקְּנוּ לָהֶם לִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל כתובה: לִבְתוּלָה מָאתַיִםזוז, וּלְאַלְמָנָה מָנֶה, וְלכן הֵם גם שהֱאֱמִינוּהוּ לגבי בתולה, שֶׁאִם אָמַר "פֶּתַח פָּתוּחַ מָצָאתִי ואינה בתולה" נֶאֱמָן להפסידה את כתובתה. ושואלים: אִם כֵּן, כיון שהאמינוהומָה הוֹעִילוּ חֲכָמִים בְּתַקַּנָתָם שקבעו לה כתובה מאתיים, אם יכול לטעון שאינה בתולה, וטענתו תתקבל? אָמַר רָבָא: חֲזָקָה, אֵין אָדָם טוֹרֵחַ בִּסְעוּדָה של חתונה וּמַפְסִידָהּ לחינם. שודאי לאחר שטרח בסעודת החתונה רוצה הוא לשאתה ולשמוח עמה, ואם בכל זאת טען שפתחה פתוח ודאי אמת אומר.

תָּנָא [שנה] החכם בתוספתא: הוֹאִיל וּקְנַס חֲכָמִים הוּא בכתובה לֹא תִּגְבֶּה אֶלָּא מִן הַזִּיבּוּרִית(הגרועה) שבקרקעותיו של הבעל. ותוהים: וכי קְנָסָא [קנס] הוא? מַאי קְנָסָא [מה קנס]הוא הכתובה? אֶלָּא תקן את הלשון ואֵימָא [אמור] כך: הוֹאִיל וְתַקָּנַת חֲכָמִים הוּא ואינה חובה מן התורה לֹא תִּגְבֶּה האשה את כתובתה אֶלָּא מִן הַזִּיבּוּרִית. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כְּתוּבַּת אִשָּׁה מִן הַתּוֹרָה. ומקשים: וּמִי [והאם] אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הָכִי [כך]? וְהָתַנְיָא [והרי שנינו בברייתא], נאמר בענין מפתה: "כֶּסֶף יִשְׁקל כְּמהַר הַבְּתוּלֹת"(שמות כב, טז), לומר: שֶׁיְּהֵא זֶה, תשלום הקנס, כְּמוֹהַר הַבְּתוּלוֹת, וּמוֹהַר הַבְּתוּלוֹת כָּזֶה (כתשלום הקנס), שהם חמישים כסף, שהם מאתיים זוז. מִכָּאן סָמְכוּ חֲכָמִים לִכְתוּבַּת אִשָּׁה מִן הַתּוֹרָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כְּתוּבַּת אִשָּׁה אֵינָהּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים! ומתרצים: אֵיפּוּךְ [הפוך]את השיטות בברייתא הזו. ושואלים: וּמַאי חָזֵית דְּאַפַּכְתְּ בַּתְרַיְיתָא, אֵיפּוּךְ קַמַּיְיתָא [ומה ראית שהפכת את האחרונה, הפוך את הראשונה], ושמא רבן שמעון בן גמליאל הוא הסבור שכתובה היא מדברי סופרים? ומשיבים:הָא שָׁמְעִינָא לֵיהּ [הרי שמענו אותו]לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל במקום אחר שאָמַר שכְּתוּבַּת אִשָּׁה מִדְּאוֹרַיְיתָא [מן התורה] היא. דִּתְנַן [שכן שנינו במשנה], רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר,שאם נשא אשה בקפוטקיא, שהכסף של מדינה זו חשוב יותר, והגירושין היו במקום אחר נוֹתֵן לָהּ בפרעון כתובתה מִמְּעוֹת קַפּוֹטְקִיָּא. משמע שההתחייבות שבכתובה היא מדין תורה, ולכן צריך לתת לה בכסף חשוב כפי שהתחייב לה בשעת הנישואין.וְאִי בָּעֵית אֵימָא [ואם תרצה אמור]הסבר אחר לסתירה שבין הברייתות: שהברייתא האחרונה כּוּלָּהּ לפי שיטת רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא, וְאולם, חַסּוּרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי [חסרה היא הברייתא וכך היא שנויה]: מִכָּאן סָמְכוּ חֲכָמִים לִכְתוּבַּת אִשָּׁה(בתולה) מִן הַתּוֹרָה. אולם כְּתוּבַּת אַלְמָנָה אֵינָהּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כְּתוּבַּת אַלְמָנָה אֵינָהּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים".

עיונים

לבתולה מאתים וכו'. לדעת רבן שמעון בן גמליאל ואחרים הסבורים שכתובה היא מן התורה, מובן בפשטות מה טעם קבעו סכום זה שהוא כמוהר הבתולות במקרא. ולשיטת חכמים שכתובה היא מדברי סופרים, יש לומר כי מאחר ששיערו חכמים שמי שיש לו מאתים זוז (שהם, בערך, כדי פרנסת אדם בצמצום לשנה) אינו נחשב עני, קבעו סכום זה שלא תהא הגרושה או האלמנה נזקקת לבריות. ולאלמנה תיקנו פחות מסכום זה, שכן יש כבר בידה כסף מסויים מכתובת בעלה הראשון (רמת שמואל).

מכאן סמכו חכמים. מדקדוק הלשון למדו ראשונים (ויש מן האחרונים שכיוונו לדברים אלה) שאף רבן שמעון בן גמליאל אינו סבור שסכום הכתובה קצוב מן התורה, אלא שמדברי התורה המזכירים "מוהר הבתולות" למדו שיש דין מוהר, כתובה לבתולות. אבל גם לדעתו שיעורו של סכום הכתובה אינו אלא תקנת חכמים (ריטב"א ועוד).

כתובה מדברי סופרים. חלקו ראשונים בפסק ההלכה האם כתובה היא מן התורה או לא, ונראה שהיא מחלוקת קדומה, שכן כבר הגאונים אינם מסכימים בדבר זה ויש ביניהם שיטות שונות (וייתכן כי היתה זו גם מחלוקת בין בני בבל שבעיקר פסקו כחכמים ובני ארץ ישראל שפסקו בעיקר כרבן שמעון בן גמליאל, ומכאן אולי חילוק המנהגים בנוסח הכתובה). וראה בתוס' (ד"ה אמר) התמהים על הנוסח הפשוט שכותבים בכתובה "דחזו ליכי מדאורייתא" (אם כי כאמור היו רבים, ובכללם רב האי גאון וגדולי ספרד, שגערו בכותבים נוסח זה). ויש המסבירים כי אפשר לפרש שכוונת הכותבים היא שהוא נותן מאתים זוז הראויים לה מדרבנן, אלא שעושה להם חיזוק לגבי גבייתם כאילו היו מן התורה (ריטב"א, מאירי). וכעין זה בתר"י שאמרו שהכוונה היא שדמי הכתובה ייחשבו בכסף מן התורה (מטבע צורי).