רוב וקבוע מקור הדין

הגמרא במסכת כתובות דנה בדין "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי" ומכריעה שדין זה נאמר גם לקולא וגם לחומרא. מקור הדין הוא דין זורק אבן המופיע בסוגיא שלנו.
  
גּוּפָא [לגופה] של הלכה זו, אָמַר ר' זֵירָא: כָּל קָבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמֵי [נחשב] בֵּין לְקוּלָּא [להקל] בֵּין לְחוּמְרָא [להחמיר],שגם אם הדבר הוא להקל, כגון שהרוב הוא לאיסור ורק מיעוט הוא להיתר, כיון שהוא קבוע הרי זה נחשב כספק שקול. ושואלים: מְנָא לֵיהּ [מנין לו] לְר' זֵירָא הָא [דבר זה]? אִילֵימָא [אם תאמר] מִמה ששנינו: תֵּשַׁע חָנוּיוֹת כּוּלָּן מוֹכְרוֹת בְּשַׂר שְׁחוּטָה (כשר), וְאַחַת מוכרת בְּשַׂר נְבֵלָה, וְלָקַח (קנה) מֵאַחַת מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מֵהֶן לָקַח סְפֵיקוֹ אָסוּר, משום קבוע, שהחתיכה היתה קבועה במקומה כשהתחיל הספק. וּבבשר הנִמְצָא בשוק הַלֵּךְ אַחַר הָרוֹבאולם הָתָם לְחוּמְרָא [שם הקבוע נחשב כמחצה להחמיר] ולא להקל! אֶלָּא תאמר שראייתומִברייתא אחרת: אם היו תִּשְׁעָה צְפַרְדְּעִים שהם שקצים שאינם מטמאים לא בחייהם ולא במותם, וְשֶׁרֶץ אֶחָדטמא בֵּינֵיהֶם, שנבלתו מטמאה, וְנָגַע בְּאֶחָד מֵהֶן, באחד מעשרה אלה,וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן נָגַע,הרי במקרה כזה סְפֵיקוֹ טָמֵא. שאף שהשרץ הטמא הוא רק אחד מבין עשרה, מכל מקום דנים אנו אותו כאילו היה כאן ספק שקול. אולם הָתָם נַמִי לְחוּמְרָא [שם גם כן הקבוע נחשב כמחצה להחמיר] ולא להקל! אֶלָּא ראייתו היא מִמה ששנינו בהמשך: תִּשְׁעָה שְׁרָצִים וּצְפַרְדֵּעַ אֶחָד בֵּינֵיהֶם וְנָגַע בְּאֶחָד מֵהֶן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן נָגַע, אם היה הדברבִּרְשׁוּת הַיָּחִיד סְפֵיקוֹ טָמֵא.שאנו למדים ממדרש המקראות שברשות היחיד כל ספק טומאה, טמא, ובִרְשׁוּת הָרַבִּים סְפֵיקוֹ טָהוֹר. ואם כן, אף שרוב השקצים היו טמאים, מכל מקום כיון שהיה זה קבוע אומרים שקבוע הוא רק כמחצה, ורואים את הדבר כספק ולא כוודאי ומקילים, שכלל בידינו כי ספק טומאה ברשות הרבים טהור. אם כן הוכחנו את דברי ר' זירא שהקבוע כמחצה בין להקל בין להחמיר מהלכה זו. ולעצם הלכה זו של קבוע שואלים: וּמִדְּאוֹרַיְיתָא מְנָא לָן [ומן התורה מניין לנו] ראיה שכך הוא הדבר, שקבוע נחשב כמחצה על מחצה? אָמַר קְרָא [הכתוב] בענין רוצח: "וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו" (דברים יט, יא), והכוונה היא: עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּין לוֹ, כלומר, לא שגרם שייהרג אדם במקרה, אלא שהתכוון להריגתו ("וארב לו"). וְרַבָּנַן [וחכמים], כיצד הם דורשים? אָמְרִי דְּבֵי [אומרים משם בית מדרשו] שלר' יַנַּאי: שהוא פְּרָט לַזּוֹרֵק אֶבֶן לְגוֹ [לתוך] קהל, בלי שיתכוון לפגוע באדם מסויים. ונברר הֵיכִי דָּמֵי [כיצד בדיוק היה הדבר] כשזרק אבן זו? אִילֵימָא דְּאִיכָּא [אם תאמר שיש] בקהל זה תִּשְׁעָה גּוֹיִים וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל בֵּינֵיהֶם, וכיון שרובם היו גויים, שאינו חייב על רציחתם באופן זה, והרי הוא פטור אפילו אם פגע בישראל והרגו אולם וְתֵיפּוֹק לֵיהּ [ותצא לו] הלכה זו לא מטעם הספק שיש בקבוע, אלא מן הטעם דְּרוּבָּא [שרובם]של האנשים גּוֹיִים נִינְהוּ [הם]והולכים אחר הרוב. אִי נַמִי [או גם כן],אפילו אם תאמר שהם נחשבים כפַלְגָּא וּפַלְגָּא [מחצה ומחצה] הלוא סְפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל,וכיון שיש פה ספק לגבי חיוב בנפשו של הרוצח אנחנו מקילים בדינו ואין הורגים אותו מפני הספק. אלא לֹא צְרִיכָא [נצרך] הכתוב אלא במקרה דְּאִיכָּא [שיש] תִּשְׁעָה יִשְׂרְאֵלִים וְגוֹי אֶחָד בֵּינֵיהֶם,שבכל זאת, כיון דַּהֲוָה לֵיהּ [שהרי הוא]הגּוֹי קָבוּעַ, וְכָל קָבוּעַ דינו כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמֵי [נחשב] ואין זורק האבן חייב מיתה, וכיון שהוא ספק שקול, הרי ספק נפשות להקל, ומכאן שאפילו בדין תורה ולענין חיוב חמור כרציחה, קבוע (אפילו הוא מיעוט) נחשב כמחצה. ואין הולכים אחר הרוב.