עושרו של נקדימון

במסכת כתובות מתארת הגמרא את עושרו העצום של נקדימון. עושר זה בא לידי ביטוי בסכום הכתובה של בתו, ובאופן בו הוא הלך מביתו לבית המדרש. הסיפור ממשיך לתאר שבסוף התרוששה המשפחה לחלוטין. הגמרא מנסה לעמוד על הסיבות בגללם התרוששה המשפחה.

"אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַעֲשֶׂה בְּבִתּוֹ שֶׁל נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן שהיה עשיר מופלג, שֶׁפָּסְקוּ לָהּ חֲכָמִים אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים לְקוּפָּה שֶׁל בְּשָׂמִים לְבוֹ בַּיּוֹם. ברכה אותם ואָמְרָה לָהֶם: כָּךְ תִּפְסְקוּ לִבְנוֹתֵיכֶם, וְעָנוּ אַחֲרֶיהָ אָמֵן. כיון שהוזכר שמה מזכירים מה אירע בה. תָּנוּ רַבָּנַן [שנו חכמים]: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר וְהָיָה יוֹצֵא מִירוּשָׁלַיִם, וְהָיוּ תַּלְמִידָיו מְהַלְּכִין אַחֲרָיו ללמוד ממנו. רָאָה רִיבָה(אשה צעירה) אַחַת, שֶׁהָיְתָה מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים מִבֵּין גִּלְלֵי בְּהֶמְתָּן שֶׁל עֲרָבִיִּים, שכל כך היתה עניה ורעבה שהיתה מתפרנסת מהשעורים שלא נתעכלו בתוך גללי הבהמות. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ נִתְעַטְּפָה בִּשְׂעָרָהּ שלא היה לה דבר אחר להתכסות בו, וְעָמְדָה לְפָנָיו. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, מִי אַתְּ? שהיה ברור שהיא מכירה אותו, אבל הוא לא הכירהּ. אָמְרָה לוֹ: בַּת נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן אֲנִי. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, מָמוֹן שֶׁל בֵּית אָבִיךָ להֵיכָן הָלַךְ?וכיצד נעשית עניה עד כדי כך? אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, האם לֹא כְּדֵין מַתְלִין מַתְלָא [כך מושלים משל] בִּירוּשָׁלַיִם: "מֶלַח מָמוֹן חָסֵר"? כלומר, אין לממון מלח שישמר אותו כדי שלא ילך לאיבוד. וְאָמְרִי לָהּ [ויש אומרים] שהמשל היה: "מלח ממון חֶסֶד". כלומר, מה שֶׁמְּשַׁמֵּר את הממון, הוא עשיית חסד בו. שאל אותה: וְ הממוןשֶׁל בֵּית חָמִיךְ שהיה עושה חסד כראויהֵיכָן הוּא? אָמְרָה לוֹ: בָּא זֶה וְאִיבֵּד אֶת זֶה, שכל הכספים נתערבו ואבדו בבת אחת. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, זָכוּר אַתָּה כְּשֶׁחָתַמְתָּ עַל כְּתוּבָּתִי? אָמַר לָהֶן לְתַלְמִידָיו: זָכוּר אֲנִי כְּשֶׁחָתַמְתִּי עַל כְּתוּבָּתָהּ שֶׁל זוֹ, וְהָיִיתִי קוֹרֵא בָּהּ: אֶלֶף אֲלָפִים דִּינָרֵי זָהָב היא מקבלת כנדוניה מִבֵּית אָבִיהָ, חוּץ מִשֶּׁל חָמִיהָ. בָּכָה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאָמַר: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, בִּזְמַן שֶׁעוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם (הקדוש ברוך הוא) אֵין כָּל אוּמָּה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, וּבִזְמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, הריהו מוֹסְרָן בְּיַד אוּמָּה שְׁפָלָה כמו ערביים, וְלֹא בְּיַד אוּמָּה שְׁפָלָה בלבד אֶלָּא בְּיַד בְּהֶמְתָּן שֶׁל אוּמָּה שְׁפָלָה שהרי נזקקה ללקוט מבין גללי בהמתן של הערביים. כיון שמן הדברים פה היה נראה שנקדימון בן גוריון לא עשה חסד. שואלים: וְכי נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן לֹא עֲבַד [עשה] צְדָקָה? וְהָתַנְיָא [והרי שנינו בברייתא]: אָמְרוּ עָלָיו עַל נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן כְּשֶׁהָיָה יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, כְּלֵי מֵילָת (אריגי צמר משובח) הָיוּ מַצִּיעִין תַּחְתָּיו (תחת רגליו) ללכת עליהם, והוא היה מפקיר אותם וּבָאִין עֲנִיִּים וּמְקַפְּלִין אוֹתָן מֵאַחֲרָיו לאחר שעבר עליהם, ונוטלים אותם לעצמם. אם כן הרבה צדקה נתן! ומשיבים: אִיבָּעֵית אֵימָא [אם תרצה אמור]: מה שמסופר עליו שנתן לצדקה באמת לִכְבוֹדוֹ הוּא דַּעֲבַד [שעשה], שרצה להראות כמה הכסף אינו חשוב בעיניו,וְאִיבָּעֵית אֵימָא [ואם תרצה אמור]:כִּדְבָעֵי לֵיהּ לְמֶיעֲבַד [כמו שהיה צריך לו לעשות], לֹא עֲבַד [עשה]. כִּדְאָמְרִי אֱינָשֵׁי [כפי שאומרים האנשים] כפתגם עממי: לְפוּם גַּמְלָא, שִׁיחֲנָא [לפי הגמל, המשא], שלפי גודלו מטעינים עליו יותר. וכן נקדימון בן גוריון לפי רוב עושרו לא נתן צדקה כראוי. תַּנְיָא [שנויה ברייתא]: אָמַר ר' אֶלְעָזָר בְּר' צָדוֹק בלשון שבועה:אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה (כה אזכה לראות בגאולת ישראל), אִם לֹא רְאִיתִיהָ שֶׁהָיְתָה מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים מִבֵּין טַלְפֵי סוּסִים בְּעַכּוֹ. קָרָאתִי עָלֶיהָ מִקְרָא זֶה: "אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיּתַיִךְ על משכנות הרועים"(שיר השירים א, ח), אַל תִּקְרֵי "גְּדִיּוֹתַיִךְ" אֶלָּא "גְּוִיּוֹתַיִךְ", כלומר, שהיא צריכה, לצורך גופה שלה ("גויותיך") ללכת בעקבי הצאן, ולהתפרנס מהשיירים" (בבלי כתובות סו,ב-סז,א).