חומרת השבועה - בבלי

על פי הסוגיא הטעם שבגללו נמנעו להשביע בבית הדין הוא החומרה הגדולה של השבועה והעונש החמור שלה עד כדי פגיעה קטלנית בנשבע ובמשפחתו. עיקרון זה מוסבר ומפורט באריכות בגמרא במסכת שבועות.

"תָּנוּ רַבָּנַן [שנו חכמים] בברייתא: שְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין אַף הִיא בִּלְשׁוֹנָהּ נֶאֶמְרָה כלומר, בכל לשון שהנשבע מבין, ולאו דווקא בלשון הקודש. וכך אוֹמְרִים לוֹ לנשבע לפני שישבע: הֱוֵי יוֹדֵעַ, שֶׁכָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִזְדַּעְזַע בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּסִינַי: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְאכי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא" (שמות כ, ז). וְכָל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר בָּהֶן "וְנַקֵּה" (שמות לד, ז), וְכָאן נֶאֱמַר "לֹא יְנַקֶּה". וְכָל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּבלבד, וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרְךָ" (קהלת ה, ה), שהחוטא בפיו בשבועת שוא גורם להעניש גם את בשרו, וְאֵין בְּשָׂרוֹ אֶלָּא קְרוֹבוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ישעיהו נח, ז). וְכָל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּבלבד, וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִכָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָלֹה וְכַחֵשׁ ורצח וגנב ונאף... על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה" (הושע ד, בג). ומקשים על דברי הברייתא: וְאֵימָא [ואמור] שאין נפרעים מכל העולם עַד דְּעָבֵיד לְהוּ [שעושה אותם] את המעשים הרעים האמורים בכתוב זה לְכוּלְּהוּ [כולם]! ומשיבים: לֹא סָלְקָא דַעְתָּךְ [יעלה על דעתך] לומר כן, דִּכְתִיב [שנאמר]: "מִפְּנֵי אָלָה אָבְלָה הָאָרֶץ" (ירמיהו כג, י), שמפני האלה השבועה בלבד אבלה, וּכְתִיב [ונאמר] בדומה לכך בכתוב שאנו עוסקים בו: "עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ" (הושע ד, ג). וממשיכה הברייתא, ועוד אומרים לו: וְכָל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אִם יֵשׁ לוֹ זְכוּת תּוֹלִין לוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה דּוֹרוֹת עד שנפרעים מצאצאיו, וְכָאן בשבועת שקר נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ לְאַלְתַּר (מיד), שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו" (זכריה ה, ד), "הוֹצֵאתִיהָ" משמע לְאַלְתַּר, "וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב" זֶה הַגּוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת, כגוןשֶׁאֵין לוֹ מָמוֹן אֵצֶל חֲבֵירוֹ וְטוֹעֲנוֹתביעת ממון וּמַשְׁבִּיעוֹ, וגורם לשבועת חינם, "וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר" כְּמַשְׁמָעוֹ, "וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו" הָא [הרי] לָמַדְתָּ, דְּבָרִים שֶׁאֵין אֵשׁ וּמַיִם מְכַלִּין אוֹתָן, כאבנים, שְׁבוּעַת שֶׁקֶר מְכַלָּה אוֹתָן. עד כאן האזהרה שמזהירים את הנשבע. אִם אָמַר: "אֵינִי נִשְׁבָּע" פּוֹטְרִין אוֹתוֹ מִיָּד ודנים בו את דין הראוי לו, שחייב לשלם. וְאִם אָמַר "הֲרֵינִי נִשְׁבָּע" הָעוֹמְדִין שָׁם אוֹמְרִים זֶה לָזֶה את הפסוק: "סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה" פן תיספו בכל חטאתם" (במדבר טז, כו). וּכְשֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ, אוֹמְרִים לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ, שֶׁלּא עַל דַּעְתְּךָ לפי כוונתך אָנוּ מַשְׁבִּיעִין אוֹתְךָ, אֶלָּא עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין לפי הכוונה שיש בליבם, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמשֶׁה רַבֵּינוּ, כְּשֶׁהִשְׁבִּיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל על קיום התורה אָמַר לָהֶן: דְּעוּ, שֶׁלּא עַל דַּעְתְּכֶם אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אֶתְכֶם אֶלָּא עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעְתִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְכֶם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת" (דברים כט, יג), כלומר לא רק על דעתכם. ואגב כך דורשים את המשך הכתוב: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פּה" (דברים כט, יד), אֵין לִי אֶלָּא אוֹתָן הָעוֹמְדִין עַל הַר סִינַי שהם בכלל שבועה זו, דּוֹרוֹת הַבָּאִים וְכן גֵּרִים הָעֲתִידִין לְהִתְגַּיֵּיר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאֶת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ" (דברים כט, יד).וְאֵין לִי אֶלָּא שהשבועה כוללת מִצְוָה שֶׁקִּיבְּלוּ עֲלֵיהֶם מֵהַר סִינַי, מִצְוֹת הָעֲתִידוֹת לְהִתְחַדֵּשׁ על ידי חכמים, כְּגוֹן מִקְרָא מְגִילָּה, מִנַּיִן שגם הן בכלל הברית והשבועה? תַּלְמוּד לוֹמַר במגילת אסתר: "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ... להיות עושים את שני הימים האלה" (אסתר ט, כז), קִיְּימוּבאותה שעה מצוות מַה שֶּׁקִּבְּלוּ על עצמם כְּבָר בסיני בשבועה...

אָמַר מָר [החכם], אוֹמְרִין לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ, שֶׁכָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִזְדַּעְזַע בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָׁוְא". ושואלים: מַאי טַעְמָא [מה טעם הדבר] שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה מצוה זו? אִילֵימָא [אם תאמר] מִשּׁוּם דְּאִתְיְהַב [שניתנה] בְּסִינַי, שהעולם כולו נזדעזע אז, והרי עֶשֶׂר דִּבְּרוֹת כולן נַמִי אִתְיְהַב [גם כן ניתנו] בסיני! וְאֶלָּא תאמר מִשּׁוּם דַּחֲמִירָא [שהיא חמורה], ושואלים:וּמִי חֲמִירָא [והאם היא חמורה יותר] משאר כל המצוות? וְהָתְנַן [והרי שנינו במשנה]:אֵלּוּ הֵן עבירות קַלּוֹת עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה, חוּץ מִ"לֹא תִשָּׂא" שהיא חמורה, חֲמוּרוֹת זוֹ כָּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין, וְ"לֹא תִשָּׂא" עִמָּהֶן! על כל פנים, אינה חמורה יותר מדברות אחרות שיש בהן עונש מיתה! אֶלָּא צריך לומר שהזעזוע והפחד המיוחד בזמן מתן מצוה זו, הוא כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא [כמו ששנה את טעם הדבר] בהמשך: וְכָל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר בָּהֶן "וְנַקֵּה", וְכָאן נֶאֱמַר "לֹא יְנַקֶּה". ושואלים:וְכָל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה לֹא נֶאֱמַר בָּהֶן "לֹא יְנַקֶּה"? וְהָכְתִיב [והרי נאמר]: "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה"(שמות לד, ז)! ומשיבים: הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ [אותו פסוק נצרך לו] ונתפרש לִכְדבריר' אֶלְעָזָר, דְּתַנְיָא [ששנויה ברייתא],ר' אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר "וְנַקֵּה" שהקב"ה מנקה על כל העבירות, שֶׁהרי כְּבָר נֶאֱמַר "לֹא יְנַקֶּה", ומצד אחר, אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר "לֹא יְנַקֶּה" שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר "וְנַקֵּה"! הָא כֵּיצַד? מְנַקֶּה הוּא לַשָּׁבִים, וְאֵינוֹ מְנַקֶּה לְשֶׁאֵינָן שָׁבִים.

נאמר שם: כָּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ, וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ.ושואלים: וְכָל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ לֹא? וְהָכְתִיב [והרי נאמר] במי שעובד למולך: "וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ והכרתי אותו" (ויקרא כ, ה). וְתַנְיָא [ושנויה ברייתא], אָמַר ר' שִׁמְעוֹן: אִם הוּא חָטָא, מִשְׁפַּחְתּוֹ מַה חָטָאת? ולמה הם נענשים? לוֹמַר לְךָ: אֵין לְךָ מִשְׁפָּחָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מוֹכֵס שגובה מסים שלא כדין, שֶׁאֵין כּוּלָּהּ מוֹכְסִין שכולם נחשבים כמוהו, וְכיוצא בזה אין משפחה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ לִסְטִים שֶׁאֵין כּוּלָּהּ לִסְטִים, מִפְּנֵי שֶׁמְּחַפִּין עָלָיו ומגינים עליו! ומשיבים: הָתָם בְּדִינָא אַחֲרִינָא [שם, בעבירות אחרות, נענשים הם בדין, בעונש אחר], קל יותר משלו, הָכָא בְּדִינָא דִּידֵיהּ [כאן, לענין שבועה, נענשת משפחתו בעונש שלו]. כִּדְתַנְיָא [כמו ששנויה בברייתא], רַבִּי אוֹמֵר: "וְהִכְרַתִּי אוֹתוֹ" האמור בעובד למולך (ויקרא כ, ה), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר תחילה: "וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי" ויקרא כ, ה), יָכוֹל כָּל הַמִּשְׁפָּחָה כּוּלָּהּ בְּהִיכָּרֵת? תַּלְמוּד לוֹמַר: "והכרתי אוֹתוֹ", להדגיש: אוֹתוֹ בְּהִיכָּרֵת, וְלֹא כָּל הַמִּשְׁפָּחָה כּוּלָּהּ בְּהִיכָּרֵת, אלא הם נענשים בעונש אחר. ועוד נאמר בברייתא: וְכָל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ, וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִכָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָלֹה וְכַחֵשׁ" (הושע ד, ב), וּכְתִיב [ונאמר]: "עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ" (ויקרא כ, ג). ושואלים: וְאֵימָא [ואמור] שאין נפרעים מכל העולם כולו עַד דְּעָבֵיד לְהוּ [שעושהאותן] את כל העבירות הללו לְכוּלְּהוּ [כולן] האמורות באותו פסוק, "אלה וכחש ורצח וגנב ונאף"! ומשיבים: לֹא סָלְקָא דַעְתָּךְ [יעלה על דעתך], דִּכְתִיב [שנאמר]: "מִפְּנֵי אָלָה אָבְלָה הָאָרֶץ" (ירמיה כג, י), הרי שדי בעבירה זו להאביל את הארץ. ושואלים: וְכָל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה מִכָּל הָעוֹלָם לֹא? וְהָכְתִיב [והרי נאמר]: "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו" (ויקרא כו, לז), וכוונתו אִישׁ בַּעֲוֹן אָחִיו, מְלַמֵּד שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה.ואם כן, משמע שבכל חטא מחייב את כל העולם כולו בחטאיו! ומשיבים: הָתָם [שם] מדוברשֶׁיֵּשׁ אפשרות בְּיָדָם לִמְחוֹת וְלֹא מִיחוּ, ואילו בענין שבועה מדובר גם במקום שלא היה בידם למחות. ושואלים: מַאי אִיכָּא [מה ההבדל] בֵּין רְשָׁעִים של מִשְׁפַּחְתּוֹ לִרְשָׁעִים דְעָלְמָא [של העולם], בֵּין צַדִּיקִים של מִשְׁפַּחְתּוֹ לְצַדִּיקִים דְעָלְמָא [של העולם]? ומשיבים: הוּא בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת שבתורה נענש בְּדִינֵיהּ [בדין שלו] בעונש שכתוב בו, וּרְשָׁעִים של מִשְׁפָּחָה שמחפים עליו בְּדִין חָמוּר, וּרְשָׁעִים דְעָלְמָא [של העולם] שיכלו למחות בו ולא מחו בְּדִין הַקַּל. צַדִּיקֵי דְּהָכָא וְהָכָא [הצדיקים של כאן וכאן], אלו ממשפחתו שלא חיפו עליו, ואלו של העולם שלא יכלו למחות בידו, פְּטִירִי [פטורים]. אבל גַּבֵּי [אצל] שְׁבוּעָה הוּא וּרְשָׁעִים של מִשְׁפָּחָה נידוניםכְּדִינֵיהּ [כמו הדין שלו], באותו עונש,וּרְשָׁעִים דְעָלְמָא [של העולם], אלו שיכלו למחות ולא מחו, נידונים בְּדִין חָמוּר, וְצַדִּיקֵי דְּהָכָא וְהָכָא [והצדיקים של כאן וכאן] של משפחתו ושל העולם, נידונים על כל פנים בְּדִין הַקַּל, למרות שנהגו כשורה, ובזה חמור עונש השבועה משאר עבירות יותר.

שנינו בברייתא: אִם אָמַר: "אֵינִי נִשְׁבָּע" פּוֹטְרִין אוֹתוֹ מִיָּד, וְאִם אָמַר: "הֲרֵינִי נִשְׁבָּע" הָעוֹמְדִים שָׁם אוֹמְרִים זֶה לָזֶה: "סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה" (במדבר טז, כו). ושואלים: בִּשְׁלָמָא הַהוּא דְּקָא מִשְׁתַּבַּע קָאֵי בְּאִיסּוּרָא [נניח זה שנשבע עומד באיסור], שהוא עומד להישבע לשקר, אֶלָּא הַהוּא דְּקָא מַשְׁבַּע לֵיהּ אַמַּאי [זה שמשביע אותו מדוע] הוא נכלל בלשון "האנשים הרשעים"? ומשיבים: הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא [נצרך לו לכמו ששנויה בברייתא], ר' שִׁמְעוֹן בֶּן טַרְפוֹן אוֹמֵר: "שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם" (שמות כב, י) מְלַמֵּד שֶׁחָלָה שְׁבוּעָה ועונשה עַל שְׁנֵיהֶם. ועוד אמרו בברייתא וּכְשֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ, אוֹמְרִים לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁלּא עַל דַּעְתְּךָאלא על דעת המקום ועל דעת בית דין. ואומרים: לָמָּה לִי לְמֵימְרָא לֵיהּ הָכִי [מדוע לו לומר כך]? מִשּׁוּם המעשה בקַנְיָא [קנה] של רָבָא, שהנתבע הכניס את הכסף שהיה חייב לתובע בתוך מקל חלול, ונתנו לתובע להחזיק בו, ואז נשבע שכבר נתן לו. שאף שנשבע על האמת, מכל מקום היתה זו לפי דעתו, ולא לפי דעת בית הדין שהשביעוהו" (בבלי שבועות לח,ב-לט-ב).