נמנעו מלהשביעה - ירושלמי

נראה שסברת הגמרא בסוגיא היא שלא רצו להשביעה משום חומרת העונש שבשבועה, כדי שלא יקרה מכשול ואסון על ידי כך.

אבל מן התלמוד הירושלמי משמע שנמנעו מלהשביע את הנשים משום שהיו מזלזלות בשבועה ונשבעו לשקר, ולכן לא סמכו על השבועה. ומוסיף בתלמוד הירושלמי שהיתה אימת נדרים עליהם יותר מאימת שבועה, ומשום כך התקינו שיהו מדירים אותה.

בדרך זו פירש גם הרמב"ם בפירוש המשניות. בהמשך מאריך הרמב"ם לבאר גם את האופן המעשי שבו יש לנהוג על פי מסקנות הסוגיא.

בנוגע לחומרה של הנדרים ביחס לשבועות בעיני הנשים, יש מי שפירש שהאישה לא תדור בשקר כיוון שתאסר עליה ההנאה לכל החיים, ולעומת זאת בשבועה היא נשבעת ועוברת על איסור פעם אחת ומייד מקבלת את הכסף.

תלמוד ירושלמי מסכת גיטין פרק ד הלכה ג

"בראשונה היו נשבעות לשקר וקוברות את בניהם שנאמר [ירמי' ב ל] לשוא הכיתי את בניכם. ועוד שאימת נדרים עליהן יותר מן השבועות".

רמב"ם על משנה מסכת גיטין פרק ד משנה ג

"נמנעו בית דין מלהשביע האלמנה מפני שראו שאינה מדקדקת בשבועות ותשבע על שקר ולפיכך לא היו פורעין לה כתובתה ולא תשבע. התקין רבן שמעון בן גמליאל שיהיו היתומין מדירין אותה באיזה נדר שירצו, כגון שיאמרו לה אמרי כל פירות העולם אסורין עלי אם לקחתי כלום מכתובה זו, או עשי כל רכושך קרבן אם לקחת כלום, וכל כיוצא בזה. וכבר נתבארו כל הנדרים ודיניהם במסכת נדרים. ופסק ההלכה שהיתומים משביעין את האלמנה שלא בבית דין, או נודרת להם כל מה שירצו בבית דין כמו שהתקין רבן שמעון ובידם הברירה באיזה אופן שירצו. ולפיכך אם נשאת האשה לפני שתשבע אבדה כתובתה, לפי שיתומים אומרים אין אנו רוצים להשביעה אלא רצונינו להדירה בבית דין והרי אין תועלת בנדרה כשהיא אשת איש כי הבעל יפר לה כמו שנתבאר בעשירי דנדרים, והוא אמרם נשאת אין משביעין אותה דמפר לה בעל. ולפיכך אם נתגרשה או מת בעלה גובה כתובתה אחרי השבועה או הנדר".