שבועה בזמן הראשונים

מהסוגיא עולה שאין להשביע אלמנה מחשש לעונש החמור שיש בשבועת שקר, במקרים אחרים המחייבים שבועה ויש בהם פחות חשש לשקר מותר להשביע.

מתוך הדברים מתקבלת תמונה לפיה יש להיזהר זהירות יתירה בשימוש בשבועה. ואכן בתקופת הגאונים נמנעו משימוש בשבועה גם במקרים בהם יש להישבע. בדורות שאחר כך חלקו הפוסקים האם יש להישתמש בשבועה או שיש לקבל את מנהג הגאונים שלא להישבע. דעת הרמב"ם (ועוד ראשונים) שכאשר יש צורך להישבע השבועה היא מצווה ואין להימנע ממנה. דעת רש"י וראב"ד ועוד שתקנות ומנהגי הגאונים בעניין שבועה נשארו ויש להימנע מכל שבועה בבית דין. ומשמעות ההתחייבות בבית דין היא רק קבלת חרם וקללה ולא שבועה.

רמב"ם הלכות שבועות פרק יא

הלכה א

כשם ששבועת שוא ושקר בלא תעשה, כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם שנאמר ובשמו תשבע זו מצות עשה, שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו.

...

הלכה יג

אין בין שבועת הסת לשבועת הדיינין אלא נקיטת חפץ, שאין הנשבע שבועת ד הסת אוחז ספר תורה אלא משביעין אותו בשם או בכנוי בשבועה או באלה מפיו או מפי בית דין כמו שבועת הדיינין, וכבר נהגו הכל להיות ספר תורה ביד חזן הכנסת או שאר העם בעת שמשביעין שבועת הסת כדי לאיים עליו.

השגת הראב"ד

אמר אברהם, שמעתי שתקנו הגאונים שאין משביעין עכשיו לא בשם ולא בכנוי כדי שלא יהא העולם חרב על ידי החוטאים שרבו אלא שמחרימין אותו ומקללים אותו ומחרימין עליו בשופרות וכבוי נרות ומטות כפויות לאיים עליו שאם יחטא לעצמו יחטא.

רש"י מסכת שבועות דף לח עמוד ב

ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שענשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה והא אמרן ארור בו שבועה.