להמנע משבועה - ספר חסידים

בסדרה של כמה סימנים רצופים מתווה ספר חסידים מגמה ברורה שמסקנתה: יש להימנע משבועות בכל מצב ובכל מקרה. הנשבע צריך לקיים את שבועתו, בדורות הראשונים היו אנשים שהיו מקיימים שבועה גם במידה ויהרגו אותם, בדורות אלו (רבי יהודה החסיד מחבר ספר חסידים חי בסוף המאה ה12) אנשים לא מסוגלים לעמוד בזה ולכן אין להישבע.

ספר חסידים סימן תטז - תכב

כתיב (משלי כ"א כ"ג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו חקר רבי אחר זרעו של ר' טרפון שהיה אומר אקפח את בני ונענש שאמרו אין לו בן אבל בת יש לו לכך לא ישבע לאדם בחיי בניו ולא באביו ובאמו ולא יאמר כך אזכה לעוה"ב ולא ישבע לאדם אם יאמינו לו יאמינו ואם לאו אל יהא חושש.

מי שרגיל לישבע ואין אדם מזקיקו לידי שבועה אסור לדבר עמו. יהודי אחד היה צריך שישבע לו הגוי שאל לחכם אם אוכל להשביע כך שיאמר הנכרי באלהי אברהם יצחק ויעקב אמר החכם הרי [כתיב] (בראשית ל"א נ"ג) אלהי אברהם אלהי נחור ישפטו בינינו אלהי אביהם וישבע יעקב בפחד אביו יצחק לא אמר לו יעקב תשבע באלהי אברהם או בפחד יצחק או באלהי יעקב כי יודע היה יעקב שלבן הי' מאמין בתרפים ואמר (שם שם נ') ראה אלהים עד מי שהוא אלהי ולא הזקיקו יעקב כך הנכרי אם תאמר לו אלהי אברהם דעתו על טעותו ואם תאמר לו תשבע באותו שלא נולד ולא נהרג הרי אותה שבועה לא יהא חושש בה וישקר ואתה תגרום וכתיב (תהלים קמ"ד ח) אשר פיהם דיבר שוא, לכך חדל לך.

יהודי אחד היה מחויב שבועה לגוי אמר מה אעשה אם אשבע באמת אוציא כספי מידו בשבועת אמת ואתן חציו לצדקה אמר מי שאמר מוטב תשבע באמת והחכם אמר אפי' אם תתן כלו לצדקה ומשלך עוד תוסיף לצדקה מוטב שלא תתן לצדקה ולא תשבע אפי' באמת כי כמה כרכים נחרבו עבור שבועת אמת לכך יזהר אדם שלא יעשה מו"מ עם הגוי ועם היהודי אלא בפני עדים.

יהודי אחד העלילו עליו הגוים ואמרו לו כך וכך עשית לנו והוצרך לישבע שלא עשה ונשבע באמת אמר לחכם אני מצטער שנשבעתי אף על פי שאמת נשבעתי ובעל כרחי הוצרכתי לישבע כדי שלא ימיתו אותי לפי שאבי ואמי לא נשבעו מעולם ואפי' באמת, א"ל החכם אם תרצה שיתכפר לך קבל עליך שלא תזכיר שם שמים לא באמת ולא בחנם ולא בלעז ולא בשום לשון כמו שרגילים לומר כך יעזרנו ה' ואתה אל תאמר כך אלא כשתקרא בפסוק ואפילו אל יהי לך משא ומתן אלא אם כן תוכל להאמין בלא שבועה כדי שלא יביאך לידי שבועה.

כתיב (תהלים קי"ט ק"ו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך אבל בזה"ז אין נשבעין שמא יעבור אבל הראשונים אם היו ממיתין אותן לא היו עוברים על שבועתם.

שר אחד אמר ליהודי יש בידך ממון של פלוני נכרי והוא חייב לעבדי תן לעבדי, אמר אין לי, ואמר השר תשבע לי שאין לך ורצה לישבע, אמרו לו זקני עירו איך תשבע, א"ל הרי אמרו תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכתיב (דהי"א כ"ט י"ד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך הרי מה שבידי שלי ושל חבירי הכל של הקדוש ברוך הוא אמרו לו חלילה לישבע ע"ז אמר להם והלא נודרין לחרמין וכו' אמרו לו אינו דומה לאותו דבר שאותו דבר אינו נשבע לשקר אבל לשקר לא אף על פי שלא אמר על דעתי תשבע.

כיון שבעבור שבועת שקר נענשים כל העולם למה לא ציותה תורה להמיתו ואם תאמר לפי שיוכל לומר שכחתי והלא בית דין מלקין אותו אלא כיון שבקל לבו אונסו ועוד כיון שעל זה מביא קרבן.